אנו ממשיכים להאמין ולשגות במחשבה שהבעיות בנגב בינינו לבין שכנינו הבדואים נמצאות רק במישור של השוואת זכויות. לעומת זאת, מצד שני אנו שומעים ניגונים אחרים, שם בעיקר עוסקים בבעיית ההישרדות של היומיום. בעיות מגורים, חינוך, מזון ומים. לטעמי, לא מדובר כאן בבעיה של אזור אחד בארץ - הנגב כפי שהוא נקרא - אלא מדובר בבעיה לאומית, ראשונה ומסוכנת, שאם לא יטפלו בה עכשיו, כולנו נסבול ממנה בעתיד. ההנהגה הארצית חייבת לשאוף לטפל בבעיית ההתיישבות בנגב מהר ועכשיו, כי בעוד כמה שנים זאת בועה שתתפוצץ לנו חזק בפרצוף, וראו הוזהרתם: זה יהיה כואב. מי שיסבול הכי הרבה, זה אנחנו, תושבי הנגב, ומי שיסבלו ראשונים יהיו תושבי העיר באר שבע. לטמון ראשנו בחול ולהתנהג כמו "בת יענה", לומר "לא מעניין אותנו" - זאת טעות גדולה מצדם של המנהיגים בדרום, ויש כאן הרבה: דימונה, ירוחם, מצפה רמון, עומר, מיתר, להבים, רמת נגב, באר שבע ועוד.
אז נכון, אין לנו "פיגורה" ברמה הארצית שיושב שם למעלה ויכול למנף מהלכים לאומיים; אבל יש לנו כאן ראשי רשויות, והרבה! אז למה לעזאזל לא קם כאן פורום חזק של ראשי הרשויות ובראשם העיר באר שבע?!
על ההנהגה בנגב להבין שחייבים להתחיל הידברות עם ראשי הבדואים בדרום, לתקן את טעויות העבר. להבין שאם נסייע להם, זה יעזור לנו בעתיד. ברגע שלהם יהיו מקומות קבע, עם עבודה, חינוך ותרבות, זה יחסוך וימגר באופן משמעותי את הפשיעה בנגב והפלישה לשטחים בלתי מוכרים. כאשר הם ידעו שהם יוצאים למקום עבודה להרוויח את לחמם ביושר, לא תעלה להם המחשבה ללכת לגנוב מהיישוב הסמוך. חשוב שנבין כי התיישבות ערבית בלתי חוקית אינה כלולה בשום תוכנית הינתקות מחד-גיסא, וכי ממשלת ישראל טוענת שאין כרגע מה לעשות, ולכן טרם אושרה תוכנית המגירה שיושבת זו השנה החמישית במשרדי הממשלה, פעם אצל משרד השיכון ופעם אצל האוצר, ובדרך היא נתקעה במגירה של ראש הממשלה ואחר-כך לא הצליחה להיכנס לישיבת המליאה, ובאותו זמן נפלה וקמה ממשלה חדשה; ויש מאה ואחת סיבות למה עדיין הממשלה לא מצאה מחויבות לאשר את התוכנית לטיפול בהתיישבות הבדואים בנגב.
גם הבדואים עצמם טוענים שהמשך השתלבותם בחברה הישראלית מוטל כיום בספק - המגורים בפחונים, החינוך הלקוי, חוסר במקומות תעסוקה, ומה לא? ההתקדמות האיטית שלהם בכל התחומים, גורמת להם להסיק כי הממסד אינו מעוניין בקידומם.
באר שבע יכולה למדוד את הסכנה הנשקפת בעתיד מאי-טיפול בבעיה בטווח גיאוגרפי בלבד. אולי כמה קילומטרים מדימונה, ועוד כמה מעומר, ממיתר ומלהבים. עוד כמה מטרים מהאינתיפאדה העתידית: אפס מרחק לגבי הבעיה שמתפתחת מתחת לאפינו. לא מדובר בסכנה נוכחית - הרבה מהבדואים משתדלים לשמור חוק, הסכנה היא ששקט יחסי לא יימשך וההתפתחות הדמוגרפית שלהם היא בקצב מסחרר. יחד עם ההתעלמות של ראשי הרשויות בדרום והרצון שלהם לשרוד, יניבו עוד מרי, אלימות, עבריינות וטרור מסוג שטרם הכרנו. העוני הערבי הוא המשך של תוצאה קטלנית - ילודה גבוה ביותר ומשפחות עם מפרנס אחד.
אז מה עושים? ניסיונות קודמים של ראשי רשויות בדרום, דוגמת ראש העיר לשעבר אליהו נאווי, הראו שיש יכולת ליצור מערכת של מכנה משותף. אפשרות של לימוד הבעיה על בוריה, אי-התעלמות והפנמה שהם חלק מהדרום, ולכן צריך לסייע להם להשתלב בערים שלהם. הפרק החינוכי: לפתח אינטגרציה בין בתי הספר היהודיים לבתי הספר הבדואיים. הפרק התעסוקתי: לטפח את מקצועות החרטות, הנגרות והחשמל - מה שכבר מזמן לא לומדים בתיכונים היהודיים; להעניק מסגרת של שעות חוגים אחרי שעות הלימוד - מהלך שיוריד באופן משמעותי את עבריינות הרחוב. תוכנית להעלאת רמת החיים בקרב הציבור הערבי חייבת להתמודד עם הבעיות שהוזכרו לעיל - מדובר במשימה לא פשוטה.
אפילו ההסתגלות לעיור תלויה בשינוי תפישת המרחב הפיזי והחברתי שלהם בעזרתנו, והמצב שאנו עדים לו כיום ראוי להגדרה בהסתגלות תוך משבר, ולמרות זאת עדיין אסור לנו לוותר על יוזמות לקליטת שינויים ולהתאמתם לחברתם ולצורכיהם הייחודיים על-מנת שישתלבו במדינה.
דרושה לנו תפנית רעיונית גדולה - פנייה של ראש הרשות הכי גדולה בנגב ושל עמיתיו ראשי הרשויות בעוטף באר שבע, התגייסות של בעלי דעת-קהל ומעסיקים בנגב לראש הממשלה, שידרשו טיפול מהיר ושורשי בבעיה. אנו מצויים בעידן שבו יש תקדים לכל דבר, אז יש כאן אתגר עבור מנהיגי הנגב. להושיב יהודים ובדואים יחד ולהגיע לתוצאה שבעתיד לא תתנפח הבועה, לא רק בנושא חילוקי-דעות, אלא גם בעבור מהלכים עתידיים שישפיעו על עתיד הנגב בעשור הקרוב, המנהיגים בנגב צריכים להבין שיש כאן דבשת וחייבים להביט בה מלפנים ומאחור, לטפל בה, כאן ועכשיו!
