מורה טוב בעיניי, הוא מורה שנותן מרחב מחיה לילד, שאינו מגדיר לעצמו מיד מי הוא הילד, מה יכולותיו, מגבלותיו, כישוריו וכדומה. הוא פתוח ללמוד אותו, ומתוך כך מאפשר לו להתבטא וללמוד בעצמו את יכולותיו ולבטאן. השאר, באחריות הילד והוריו.
יש סוגים רבים ושונים של מורים והם טובים כל אחד על-פי דרכו. נכון שמורה אינו יכול או אינו אמור לפתור את בעיות תלמידיו. הוא יכול אולי לנסות לכוון, אבל מורה טוב הוא לפעמים מורה שלפחות לא מקלקל. מורה שלא חונק, שלא הורג מוטיבציה ולא כבול לתדמית שנוצרה או שיצרו אצלו. מורה טוב ידע לברור ולהבחין בתוכו של התלמיד. להביט בעיניו ישר ולנסות לזהות בו את הדברים היפים, הרגישים. ידע לתת לו מרחב מפרגן, קשוב ומלא כבוד, עם הגבולות הנחוצים, כמובן.
חומרים רצויים למורה הטוב אהבה - מורה טוב באמת אוהב את כל התלמידים: לפני מספר שנים באסיפת הורים, הביטה המורה בעיניי וסיפרה: "יש לך בת מקסימה. אני מאוד אוהבת אותה". ברור שמאז אני מעריצה מושבעת של המורה ומספרת לכולם כמה נפלאה היא. ובתי פרחה ושמחה ללמוד אצלה.
יש מורים שאינם אוהבים את תלמידיהם? מורים צריכים ללמד מאהבה. להכיל את הילד ולגלות מה הדבר הכי נפלא בו. ויש כזה בכולם, זה הרי ברור. כשאוהבים, מוארים החלקים הכי טובים בילד, כך אפשר לזהות אותם, לעודד, לחזק ולהעניק קרקע פורייה לצמיחה ולהתפתחות. תלמידים חשים כשלא אוהבים אותם. זה יוצר סגירות, ניכור ואנטי. אם מורה סבור שיש ילדים שאי-אפשר לאהוב - כדאי שיחפש עיסוק אחר.
לא חבר של התלמידים יש מין נטייה כזאת של מורים להתחבר – להיות חברים לתלמידים. לשוחח, להסתחבק, אפילו לחבק. נשמע לכאורה מקסים וחינני. רבות התלבטתי מה צורם לי כאן? מה הבעיה? אבל הבעיה גדולה ולא נעימה כלל. הבעיה היא, שזה יוצר סוג של אפליה כלפי בנות שלא יודעות או לא אוהבות להתחבר עם המורה. הן מכבדות וקשובות – אבל זהו. יש בנות שלהיות חברה למורה זה קל להן וכיף להן. בתחילה זה נראה כאילו המורה מנווטת, אחר-כך בלי לחוש היא מופעלת על-ידי התלמידות המקורבות, אותן תלמידות שדואגות להיות צמודות אליה. כי כאלה הן, מתקרבות לרשות המחנכת. זה בטבען. המורה, בלי לשים לב, עלולה להיות מושפעת מהן ומדעותיהן, במקום להשפיע עליהן ועל התנהגותן. בשלב מסוים הקשר יהיה כה קרוב וחברי, שאפילו לא יהיה כלל עניין להעיר להן או לדרוש מהן דבר מה כלפי חברות אחרות בכיתה. האפליה הזאת מסוכנת, כי היא לא ממש מורגשת. רצוי לשמור על דיסטאנס. יחס קשוב לתלמידים, אוהד, מפרגן, אבל לא חברי.
כבוד לתלמידים יש מורים ש"מבינים" לגמרי את תלמידיהם. הם יודעים מה עבר להם בראש, מה רצו לעשות, למה הם התכוונו ובמה הם מוכשרים. אלף טיעונים והורים לא יצליחו לשכנע אותם! זהו מעצור גדול מאוד לילדים מופנמים, שכמו בפרק על אהבה, מסויגים ונשארים בצד ולא מעזים לבטא את יכולותיהם.
מורה המתייחס בכבוד לתלמידים, ינסה ללמוד אותם אישית עם הקשבה וכבוד. יעורר בהם רצון להתבטא ולהגשים את עצמם וכך לבטא את יכולותיהם שאולי היו רדומות קודם. ילדים יכולים לפרוח להפליא בסביבה מכבדת ומפרגנת. כבוד הוא מפרה והוא בדרך-כלל הדדי.
המורה, יש לי שאלה! יש תלמידים הנוטים לשאול את המורים שאלות קצת פרובוקטיביות. אבל בשבילם אלו שאלות אמיתיות, חשובות הדורשות תשובה. מורים הנבהלים וכועסים על שאלות חריגות, סוגרים את הילד ומעוררים תסכול וחוסר אמון. כדאי לנסות להקשיב בתשומת לב ולנסות לענות. מורה טוב יתייחס בכבוד לשאלה ולא ישתיק את התלמיד. מוטב לומר: "שאלה טובה – אבל אין לי תשובה", מאשר: "איזו מין שאלה זאת?!". תלמיד ששואל
בתום לב, לעולם לא ישתכנע ששאלתו טפשית. הוא רק יחליט בצער שהמורה לא מבין כלום. הרשות לשאול שאלות גם חריגות ותמוהות צריכה להיות מובנת ללא תנאי. זוהי זכותם של תלמידים. תשובה עניינית לכאן או לכאן – תשאיר את הילדים בסביבה ותמנע תסכול וסתימת-פיות מיותרת. בנוסף, כל עוד הילדים מבטאים את שבליבם, שואלים על מה שמטריד, אפשר לדעת כיצד ולמה להתייחס ולהתמודד. מה שנשאר, זה לנווט את השאלות למקום של חיבור ולא של מאבק.
אסיפת הורים בשיחה עם ההורה על ילדו, רצוי לפתוח במחמאה מיוחדת לילד. משהו שישאיר את ההורה שמח ועם זאת קשוב להמשך. שלא תמיד מחמיא. הפתיחה המפרגנת תעורר אמון ויחס קשוב עם נכונות לשפר מה שצריך. הפתיחה החיובית המחמיאה תיתן להורה מרחב נשימה וביטחון בהקשבה. המילים ירגיעו ויתנו תחושה שהמורה אמין ומזהה גם דברים טובים. ואם המורה מזהה את הטוב שבילד, אפשר להתייחס ברצינות ובכובד ראש גם למה שפחות טוב.
חינוך הוא נושא רגיש. אלפי שנים והשאלות עדיין עולות, השאלות עדיין מטרידות. אבל בבסיס החינוך, כמו בבסיס כל מערכת יחסים, נמצאים האהבה, הכבוד והפרגון ההדדי. אלו החומרים החשובים ביותר לחינוך ולהגדלת הילד.