הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף אינם לבד. על-פי השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2009, באותה שנה עצרה המשטרה למעלה מ-60,000 איש. עוד עשרות אלפי אנשים אחרים עוכבו בתחנת המשטרה. כ-16,000 מהם נעצרו עד תום ההליכים (חלקם במעצר בית). משטרת ישראל חוקרת כ-150,000 חשודים בשנה, 50% מהם יהודים ו-50% ערבים (פי 2.5 מחלקם באוכלוסיה), על-פי נתוני המשטרה.
ואולם, רק כ-11,000(!) נידונים מידי שנה למאסר בפועל. מכאן שכ-50,000 איש נעצרים מידי שנה בישראל לשווא. בית המשפט הדן בעניינם (אם מוגש כתב אישום) אינו סבור כי העבירה שעברו מצדיקה מאסר בפועל.
צווי המעצר שהוציא לאחרונה שי ניצן למספר רבנים הם פארסה משפטית שלא לומר עיוות חוק ודין מוחלט. כאשר הכנסת חוקקה את חוק המעצרים הנוכחי בשנת התשנ"ו (1996) מטרתו המוצהרת הייתה להפוך את המעצר לפני משפט לחלופה קיצונית לאור הפגיעה החמורה שלו בחירותו של החשוד והנאשם.
ואולם, משנת 2000 ועד שנת 2009 עלה מס' המעצרים מכ-44,000 בשנה ועד ל-60,000 בשנה (36%). כותב על כך פרופ' בועז סנג'רו, ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן:
"נוכח חזקת החפות, הכלל חייב להיות, שאדם שטרם הוכחה אשמתו בבית המשפט יתהלך חופשי. רק במקרים חריגים ניתן להצדיק מעצר לפני הרשעה. רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן להצדיק מעצר ממושך עד לתום ההליכים המשפטיים. שלילת חירותו של אדם, אפילו לזמן קצר, והתנאים הקשים השוררים בבית המעצר, עלולים לגרום לעצור פגיעה נפשית בלתי הפיכה. המעצר צפוי לגרום לקלון אפילו אם לבסוף לא מוגש כתב אישום.
בתי המשפט אינם מפקחים כנדרש על בקשות המעצר, אלא מאשרים כמעט כל בקשה. בניסיון לצמצם את כמות המעצרים, נקבעו בחוק שלוש עילות למעצר, שמטרתן למנוע מעצרים בלתי מוצדקים: יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי משפט; יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה; במקרים חריגים - "מנימוקים מיוחדים שיירשמו" - מותר מעצר לצורך הליכי חקירה שאחרת לא ניתן לקיימם.
נוסף על הכרחיותה של עילת מעצר, קבועות בחוק המעצרים שתי דרישות נוספות: קיום חשד סביר לביצוע עבירה; לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת, כגון שחרור בערבות, שפגיעתה בחירות קטנה יותר.
אלא שלמרבה הצער, חרף צמצום עילות המעצר שבחוק, מספר המעצרים רק גדל משנה לשנה וכבר הגענו לשיא של כ-60,000 מעצרים בשנה. האומנם כל כך הרבה חשודים הם אנשים המסכנים את שלום הציבור, או עלולים לשבש את הליכי החקירה? האומנם לא ניתן לחקור בלי לעצור? או שמא מסתירים מהציבור באמצעות הרטוריקה המשפטית עילת מעצר שונה לחלוטין, שאיננה מעוגנת בחוק?
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור ההרשעות ב"עבירות רציניות" הגיע ל-99.9%. יותר מ-90% מההרשעות מבוססות על הודאות. ההודאה עדיין נחשבת על-ידי שופטים רבים ל"מלכת הראיות". זאת, אף שבעשורים האחרונים הוכיחו בארה"ב כי הודאות השווא וההרשעות המבוססות עליהן מצטברות לכדי תופעה משמעותית. אנשים מודים גם במעשים שלא עשו מסיבות מגוונות.
כשטועים לחשוב שההודאה היא ראיה חזקה, וכשמוכנים להרשיע על בסיסה (בצירוף "דבר מה נוסף" שלפי ההלכה עשוי להיות "קל כנוצה"), אין פלא שהמאמץ החקירתי מושקע בגביית הודאות וכיווני החקירה האחרים מוזנחים. בנוסף לכך, המשטרה פועלת על-פי קונצפציה מוטעית של אשמת החשוד. מדד מרכזי להצלחת המשטרה והתביעה ולקידום חוקרים ותובעים עודנו אחוז ההרשעות.
גביית הודאות היא אמצעי קל וזול. השופטים אינם פוסלים הודאות ובכך מעבירים לחוקרים את המסר, שהדרך של חילוץ הודאות מחשודים ראויה ונכונה. הם מאפשרים למשטרה להשתמש כדבר שבשגרה במעצר בתנאים מחפירים (למרבה הצער, כזהו המעצר במדינת ישראל גם כיום), או באיום במעצר כאמצעי לחץ על הנחקרים כדי שיודו. לבסוף, נראה שרבים עדיין זקוקים לטקס ההודאה, שבמסגרתו הנחקר כביכול מסכים לכל מה שהחברה מעוללת לו וממרק את מצפוננו.
ברצוני לומר לציבור את האמת: במטרה ללחוץ על חשודים להודות בעבירות המיוחסות להם, נוהגות המשטרה והפרקליטות באופן שיטתי לבקש מעצר, שאותו הן מבססות על עילות מעצר שונות לחלוטין מאלו הקבועות בחוק (מסוכנות, שיבוש וכד'). על שופטי ישראל להפסיק לשתף פעולה עם שיטה קלוקלת זו, הפוגעת בחשודים פגיעה קשה ומהווה בעצם ענישה לפני משפט, והגורמת להודאות-שווא ולהרשעות המבוססות עליהן."
