הוזמנתי לכינוס היסוד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה, שייערך - בהשתתפות פעילים רבים - ביום שישי, ה-11 במרס 2011. אינני יודע אם אהיה בארץ בתאריך זה, וגם אם כן - ספק אם זו המסגרת הרעיונית שלי. ובכלל, יש בחוגים שלי ויכוח גם על עניין ההצבעה לכנסת - הפרלמנט הציוני, כל עוד המדינה הזו מגדירה עצמה כ"יהודית". אך פטור בלא כלום אי-אפשר.
הייתה בהזמנה זו שורה שבכל זאת צדה את עיני, ולחיוב. נכתב בה כי האירוע יתקיים ביום שישי, כדי לאפשר גם לדתיים להשתתף. הבטתי ברשימת המוזמנים, וגיליתי ביניהם לא מעט פוליטיקאים שבעבר אומנם נלחמו בחורמה למען השלום, אך במידה לא פחותה נלחמו בדת היהודית. הופעתם של הללו, לצד השורה החדשה הנ"ל - גרמה לי מעט קורת-רוח. סוף כל סוף מחנה השלום החל להבין שכדי לאחד כוחות - צריך לוותר בנקודות מחלוקת אחרות. אולי גם הבינו שם שהדת איננה מחסום לשלום, ושיש להוציא מידי הימין הסהרורי את המונופול השיקרי שלו על חיי היהדות. כפי שברחוב הערבי מבינים שאין סתירה בין אמונה מוסלמית, אמונה נוצרית או אמונה דרוזית - לשאיפה לשלום, כך הגיע הזמן שמחנה השלום היהודי יבין זאת גם אצלנו. כאשר הפגנות, אסיפות ואירועי שלום מתקיימים בין הערבים של שבת לבין השמשות של יציאתה, יהודים אורתודוכסים לא יגיעו. ההזמנה החדשה נושבת לכיוון חיובי יותר, ופחות סקטטנטי.
פתיחת השורות גם לגורמים אורתודוכסים, לא רק שתיתן סטירה לימין הלאומני, אלא תשפיע גם על לא מעט גורמים אותודוכסים יהודיים בחו"ל, להצטרף לדרך השלום, שהרי היהדות האורתודוכסית היא הראשונה לסבל בעולם (בגלל המראה המחייב שלה כיהודית) מהפרובוקציות הציוניות ומהעימות הציוני-מוסלמי.
אחד הבסיסים לסובלנות במזרח התיכון הוא כיבוד האמונה וחיי הרוח של כל הצדדים. הדתות במזרח התיכון היוו תמיד - עד בוא הציונות - את הבסיס לכיבוד אמונה ורוח ופיתוח חיי שלום ושלווה. בימים אלה, כשהשלום תקוע, הגיע הזמן לנסות שוב נוסחאות ישנות. אם השורה הקטנה הזו בהזמנה הנ"ל, תביא אומנם למניין משתתפים דתיים בארוע, ואולי אפילו למשתתפים חרדים - דיינו.
