בידור עד מוות

פעם זה היה מני פאר שכינה את תוכניתו ה"קומזיץ האלקטרוני" - היום אלו אדוני ה"ארץ נהדרת". העובדה שהתוכנית אינה סאטירה - אלא סטירה במסווה של צחקוקים נחותים עד לשטיפת מוח לא מפריעה להמון להתלהב, להשתלהב ולרוץ לספר לחבר'ה. היהירות של חלוץ, הצדודית של נתניהו והמבטא של עמיר פרץ לא שייכים לעולם הסאטירה. "ארץ נהדרת" מתיימרת להציג אמירה חברתית נוקבת, אך בעצם נותרה רק נוקבת. היא מתיימרת להציג סאטירה, אך קיבלנו היסטריה - לא מצאתי הגדרה אחרת לכ-30% רייטינג משך שנים רבות. מפיקי התוכנית מבינים את המציאות הא-פוליטית בה מצוי חלק גדול מהעם, ובכך התוכנית מגלמת את הספק-הינתקות, ספק-אי-סולידאריות של חלקים בחברה השבויה בדימויים קיצוניים המנתקים אותה מהמציאות האמיתית. על-פי סקר שבוצע בשנת 2006, כל נער חמישי שואב את הידע האקטואלי-פוליטי שלו מהתוכנית. המקום בו שמה עצמה "ארץ נהדרת" בהתחלה, אמור היה לספק סאטירה פוליטית אמיתית אך היא עצמה הידרדרה להעלבות אישיות, השמצות גרוטסקיות, חיקויים, ובעצם הידרדרה, כנראה מרצון, לאותו מקום אותו הייתה אמורה לשקף - הידרדרות חברתית ופוליטית. מפיקי התוכנית הבינו גם זאת - ממלאי הרייטינג שלה לא מעוניינים בביקורת סאטירית אמיתית ומצחיקה, אלא משהו שרק יצחיק ויבדר אותם, כנראה עד מוות. ככל שעבר הזמן, נטשו מפיקי התוכנית את רעיון הפארודיה האמיתית והחלו לשמש צינור להעברת מסרים שליליים, בניסיון להבין איך השיח בישראל התנער מ"רצינות פוליטית" עובר דרך "ארץ נהדרת". התחושה שאם אתה לא עובר בתחנות שציין פוסטמן דרך הבידור, אתה לא קיים.

1. 15.12.2006 מתוך כתבה מהאתר laisrael. 2. דברי השופט צבי דותן מתוך פסק הדין. 3. בספרו: "עולם חדש, מופלא", 1985.

המושג "אתה חושב משמע אתה קיים" אותו תבע דקארט במאה ה-17 התחלף במין עיוות פוסטמודרני - או טבע בנהר בו זורמים חלקים גדולים מהציבור שנכנע כניעה טוטאלית לדוקטרינה כוחנית, שלילית, רעה ומניפולטיבית. ה"אמת" האמיתית לא מעניינת. אין לה רייטינג - תחתית המסרים. מי ששוחה בנהר הרייטינג ומגונן על "בעלי המניות השליליות" - שוחה בעצם ב"ים המוות", כך הגדיר פעם יוסי שריד את הרייטינג. פה קבור הכלב, אולי דור שלם; תחושת השייכות של צופים בנוגע לתוכניות טלוויזיה בערוצים מסחריים, הסולידאריות עם גיבורי שעווה, מגבירה את התחושה שיש פה התמכרות ושעבוד במקרה הטוב, מגלומניה במקרה הטוב פחות, והינתקות מהאמת במקרה הרע. יש פה הכל, חוץ מבידור. הניסיון לערבב את הפוליטיקה האמיתית, את החיים האמיתיים ואת החדשות בסאטירה - לא סאטירה עם בידור מזויף - מבלבל ומנתק מהמציאות.

בשלהי שנת 2006 נכנסו גם השבויים לצחקוקייה של הקומזיץ של ערב שבת. מה נאמר? לא 'מצ'עמם' לרגע, אם נשתמש באימרות השפר של אליל הבידור אסי כהן. תמונותיהם של אלדד רגב ז"ל, אודי גולדווסר ז"ל וגלעד שליט ייבדל לחיים, התנוססו מעל ראשו של אייל קיציס המבריק, כחלק ממערכון סאטירי. לגיטימי? - נניח. העניין האמיתי והמזעזע הממחיש את ההינתקות עליה נכתב לעיל, מובא ברשימה זו. נועם שליט, אביו של החייל החטוף גלעד שליט, ביקש¹ במפורש שלא ייעשה שימוש בתמונת בנו. בראיונות שהעניק לכלי התקשורת אמר שליט: "ביקשנו חד-משמעית לא להשתמש בתמונה שלו, ולצערנו הופתענו מאוד לראות שכן השתמשו בה, על-אף בקשתנו. צר לנו מאוד, ואנחנו רואים זאת בחומרה רבה". שלמה גולדווסר, אביו של החייל החטוף אהוד גולדווסר ז"ל, אף הוא אינו שבע-רצון מהשימוש שנעשה בתמונת בנו בתוכנית: "לא פנו אליי ולא ראיתי", אמר גולדווסר, "אבל זה לא מוסיף לי שתמונות הבן שלי מוצגות בתוכניות מהסוג הזה". מישהו מכם היה מעז לגרום צער קל שבקלים לאדם שעולמו לא עולם, יומו אינו יום ולילו לא לילה? חרם? אולי בטוקבקים. סולידאריות? לא היום. תן לצחוק בשקט - או: תן למות מצחוק. איך אמר דודו טופז ז"ל באחד המערכונים: אני? מ'כפת לי? שלי? הסולידאריות של הציבור עם החטופים אז, וגלעד שליט ייבדל חיים היום, פסחה, כך מסתבר, על גיבורי תוכנית ערב שישי וצופיה. מדוע? התשובה פשוטה: לא מכירים את סיפור הבקשה של נועם שליט, מכיוון שהחברים של גיבורי שישי בערב לא רוצים לספר לכם את שפורסם בזמנו ובטור זה. חבר מביא חבר. נציין גם כי קיציס&שגב (מולי, עורך התוכנית) סיפרו בראיון כי דמותו של רון ארד הייתה אמורה להיכלל בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת". אך, מעשה שטן, הסביר מר שגב כי "בהקרנות מבחן שערכנו למערכונים, אף אחד לא זיהה את הדמות כרון ארד... חלק מהצופים חשבו שזה בני סלע. אז החלטנו לוותר על העניין". אשריך בני סלע שאתה קיים - אחרת עוד שבוי היה על האש במנגל של שישי בערב. לא מצחיק, לא רציני, לא מוסרי.

נדמה כי המושג "טוב" או "רע" נעלם מהאופק הנוצץ, העניין המוסרי מחוץ לתחום; רק הממזר ה"מבריקן", ה"משפילן", המצליחן, השנון, זה שמצלם זוועות, היעיל שמנצל אבל לעוד אייטם, שצוחק על נרצחים ושבויים, הוא הוא המלך. בכיתה א', נלמד המושג "יודעי טוב ורע" אחרי הניסיון המוכר של עץ הדעת, אבל הדרור של שי והשי של דרור מאפשר להם חופש מוחלט ונדמה שהוא חזק מכל דבר, קין פראייר לידם. נראה אתכם עומדים בפקק בדרך לעבודה בלי לשמוע את הצמד החמוד והשנון. ביוני 2003, במסגרת תוכניתם בערוץ 10, החליטו השניים להתבדח על המושג "פיגוע קטן - פיגוע גדול". המושג הרע, אשר עלה בעיקר על-ידי כלי התקשורת, בא לאחר הגדרת פיגוע רב-נפגעים - כ"גדול", וקטן-נפגעים - כ"קטן". נעם ליבוביץ' ז"ל, ילדה בת 7, נרצחה בפיגוע ירי בכביש 6 ב-17 ביוני 2003. השניים החליטו לדון בתוכנית הסאטירית האם זהו פיגוע קטן או גדול? הרי ילדה אחת קטנה נרצחה, אך כביש 6 הוא כביש גדול. גאוני. התוכנית "דוקומדיה" עסקה בדיון על מוסריות העניין, ובכלל האם יש גבולות לסאטירה? האם זו בכלל סאטירה? מתי גולן, בנוכחות גלית ליבוביץ', האם השכולה, צלצל לשי גולדשטיין, הצלע השמאלית של "שי ודרור". שיטת "שיחת הטלפון המפתיעה" הפתיעה את המפתיע הלאומי והלה ניתק את הטלפון מיד. הכוכב המצחיק והשנון בחר באילמות ובצלצול השני שלח את המשיבון לענות. כנראה ש'גולדשטיין - בעל הסאטירה' החליט שפה היא נגמרת. אפשר לומר, שבדיוק אז מתחילה השפלות: השניים התנקמו בגולן - בגיל סבא שלהם - והחלו "מסע צלב של נקם והתחשבנות²" שבסופו כינו את גולן "מדמם מזקנה". נספר גם כי אלו השוו את גולן לכלב. גולן תבע את השניים, זכה ב-75 אלף שקל - ואלה חויבו להתנצל בפני גולן - מעשה תקדימי. מיד אחר-כך נקלטו לחממת השנאה גבי גזית ברדיו 103. מישהו מכם היה מעז לבזות אדם מבוגר כפי שהשניים עשו בשם אלוהי הסאטירה? אבל, מי זוכר את סאטירת כביש 6? מי יודע? למי אכפת? תנו לצחוק בשקט! מי בכלל מבדיל היום בין ניבול פה, וולגריות, הסתה - לסאטירה אמיתית. עד כה רק כבוד השופט צבי דותן. כבר לא נכון לצפות מהתקשורת לסנן לנו את גיבוריה - משום שהם גיבוריה. אנו צופים בפניהם היפות והלא אמיצות של גיבורי הרייטינג, אך רגליהם מתבוססות בבוץ של קרקע נטולת חינוך אובייקטיבי של בני-אנוש. אי-הוקעת השניים הללו היא בבחינת קבלתם המוסרית והחברתית. אפשר לצחוק גם בלעדיהם. חברה מוסרית ונורמלית הייתה מקיאה ומוקיעה את הצמד מתוכה. תופעת שי ודרור היא אבן-בוחן לסולידאריות הישראלית אשר הפכה עצמה לנרקומנית של זרם תרבותי חדש ומעדיפה לחיות בממד אחד ושטוח - ממד ה"בידור" הריקני, המבזה והמשפיל - עד מוות.

לאחר המערכון בו השוו מתנחלים לחוטפים שחטפו את גלעד שליט, שוחח רזי ברקאי בתאריך 5.1.10 עם ח"כ יעקב כץ, אשר התרעם על כך, והפציר בו שאינו מבין חוש הומור. מד ההומור של ברקאי עובד רק בכיוון אחד: ברקאי ביקש לברר עם כצל'ה "למה הדברים שמצחיקים אותנו, עושים נורא רע לאנשים אחרים?". טרם אגש למבדק ההומור של רזי, נשאל: מי אלו 'אותנו'? ומי אלה 'האחרים'? ברקאי: "יש משהו שמצחיק אותך ב'ארץ נהדרת'? אני שואל אותך, אני רוצה לבדוק את ההומור שלך...". כץ ענה את שענה ודיבר בהקשר רחב יותר של תעמולה 'אנטי מתנחלית', אך ברקאי משך לכיוון המערכון ושאל: "אני רוצה לשאול אותך, ומן הסתם אתה גם צופה נאמן בתוכנית הזו...". כץ: "אני לא צופה נאמן... אין לי טלוויזיה בבית". מדוע ברור לברקאי שח"כ כצל'ה צופה בתוכנית? הרי הוא אדם דתי והתוכנית משודרת בערב שבת. ברקאי המנותק המשיך בקו המנותק ואמר בשפה זולה: "תגיד, יש משהו... ישבת מול הטלוויזיה והתפקעת מצחוק?". שניות ספורות קודם לכן סיפר כץ כי אינו מחזיק טלוויזיה בבית, אבל את רזי זה לא מעניין: הוא רוצה לבדוק את רמת ההומור של כץ - רק דרך הפריזמה הצרה והצרורה של 'ארץ נהדרת'. כץ המשיך וציטט את דוד המלך: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים...", אך רזי ברקאי היסה אותו בציניות: "נפלא".

כן. אפשר להפסיק להתפלא - להתחיל להבין; להתחיל להבין מי אחראי על ה'צחוקים' שלנו, על בדיקת השייכות למדורת השבט של ההבל האלקטרוני: אנשים חשוכי מוסר, נעדרי דעת, מנותקים, משפילים, אטומים, ציניים - עד מוות. תשאלו את שי ודרור. מנהלי התוכן ובעלי הזמן שלנו מתגלים כבעלי רהב ריק מתוכן, חופשיים במחשבות כלואות ואחידות. יש להבין כי מתחולל מסע כיבוש שיטתי ירוד ומופגן של דעת-קהל, כדי להצמיד אותנו למסך בכל מחיר, בכל צורה, בכל יום, בכל שעה. יש להתחיל להבין כי קיים ניצול הבמה והמדיה על צורותיה - על-מנת לקדם סדר-יום הומוגני. נדמה לי, שאין צורך להסביר שמי שהחליט לא לצחוק מחכמי הדור של "ארץ נהדרת", לא לצחוק משי ודרור - לא בהכרח לא אוהב לצחוק; הוא אפילו לא "כבד" - הוא פשוט נגד השפלות, העלבות, ניצול ציני ומריר, או פשוט לא מוכן לבזבז את זמנו לריק. נדמה כי דור האמנים החדש, תחת מטאפורה חדשה, נפרד מאמצעי הבעה ראויים, כמעט כמונו, והחליט לפרוץ גבולות, חלקם דמיוניים - אך מצא עצמו במבוי סתום. מד הצחוק, הרצינות והשפיות, אינו נמדד במכוני הבדיקה של "הממונים על הבידור" של 'קשת' או 'רשת', אלא ההפך הגמור: החופש האמיתי הוא חופש המחשבה והדעת, כושר האבחנה בין "טוב ורע" - בין טובים ורעים - החופש הזה נמדד בבדיקת שפיות במכון הפרטי שלנו: מד "חן ושכל טוב" [משלי ג', ד']. "בסופו של דבר", כותב פוסטמן ומאמץ את דברי אלדוס הקסלי³, "מה שפגע באנשים בעולם אמיץ חדש לא הייתה העובדה שצחקו במקום לחשוב, אלא העובדה שלא ידעו על מה צחקו ולמה הפסיקו לחשוב".