במילים "היום ה
ממשלה תטפל בבעיה שלא טיפלו בה במשך עשור שנים", פתח ראש הממשלה נתניהו את ישיבתו השבועית עם שריו. דקות ספורות קודם לכן, בפני חבריו מהליכוד, פרק נתניהו את תסכולו על חוסר הפרגון של התקשורת וביקש מהשרים לעשות יחסי ציבור להישגיהם. "אנחנו לא רק עושים, אנחנו גם מדברים", הוא נוהג לומר במה שאמורה להיות בדיחה על קצב העבודה הגבוה של ממשלתו. עד היום איש לא צחק.
האם ממשלת נתניהו עושה? כן. האם היא עולה על קודמותיה? גם כאן נראה שהתשובה חיובית. האם היא זוכה לסיקור הראוי? לא. האם יירשם על שמה צעד נועז שיירשם בין דפי ההיסטוריה? נכון לעכשיו התשובה שלילית. הנקודה הזו היא שורש הפרדוקס שפוגע בנתניהו בפעם השנייה.
מגובה 30 אלף רגל נראה שנתניהו מנווט את הספינה לא רע. בכלל הכלכלה יותר מבסדר. הביטחון היה בסדר עד הגראד בבאר שבע. החינוך בתנופה. התחבורה עם חזון. הבעיות החברתיות מקבלות מענה. כך גם מערכת הבריאות שזכתה לזריקת אדרנלין. ברור שניתן לעשות יותר אך בסך-הכל, המצב שפיר או לפחות סביר. נתניהו מה שנקרא קשוב לציבור, ולעיתים מתקן תוך כדי תנועה. אפשר לומר שהוא מתקדם עקב בצד אגודל תוך שמירה על הקיים.
בניגוד לשלושה שכיהנו בין שתי הקדנציות שלו נתניהו לא אחוז בשיגעון גדלות או פזיזות. הוא לא הבעיר את המזרח התיכון (ברק), לא יזם מהלכים אסוניים כמו ההינתקות (שרון) ולא יצא למלחמה פזיזה או נקלע לבעיות פליליות (אולמרט). ההתנהלות הזו, הנכונה לכשעצמה, יוצרת אפקט בומרנג שפוגע בו. כיוון שאין לציבור - כלומר לתקשורת - משבר מדיני-ביטחוני לעסוק בו, הוא מתפנה לבעיות הקטנות אך החשובות של החיים. כשברוך השם אין פיגועים מוטרדים מהמצב המדיני. וכשתודה לאל הכלכלה פורחת רוצים שהתלוש יגדל. אלו צרות טובות הן הצרות של העיקריות של נתניהו.
אך כמובן לא רק התקשורת או הציבור אשמים אלא גם נתניהו עצמו. שנתיים לאחר כהונתו הראשונה, ראש הממשלה עדיין לא מפגין את המנהיגות המצופה ממנו. הוא נותן לליברמן לסמרטט אותו. הוא נותן לברק לגרור אותו. בתחומים רבים, במקום להוביל, נראה שהוא מובל. זהו הפרמטר המרכזי שעליו לשנות בזמן שנותר לממשלה הנוכחית. כך אולי גם יקבל את היחס הראוי מכלי התקשורת ומהציבור.
