לבנות או לא לבנות? "לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם חמוש לצאת מול יָם הייסורים... למרוד וקץ לשים להם?" - זוֹ השאלה. דומה שלא לאורך זמן תוכל עוד ממשלת-ישראל להתחמק מִתֵּת תשובה ברורה וחד-משמעית. לבנות ולזרוע ולנטוע בשטחי יהודה והשומרון או לא? התשובה נחוצה מאוד משום שיש לה השלכה בלתי נמנעת על עצם קיומה של ישות ריבונית יהודית על האדמה הזאת כולה. לא ניתן להפריד בין הדברים: או שאדמות יהודה והשומרון הן חלק בלתי נפרד ממדינת-ישראל או שלא.
מבחינתם של הערבים, הכל כבוש! חדרה, גדרה ומלאבֵּס. יאזוּר, סָארוּנָא ושייח'-מוניס. אין מה לדבר על פחות מסילוק הציונים והקמת מדינה פלשתינית שמעולם לא הייתה ולא נבראה על חורבות מדינת היהודים. צריך להודות ביושר כי הניסיונות העקרים, הנשענים על תקווֹת שווא, לחלק את כברת הארץ הזאת בין היהודים לבין הערבים לא צלחו. מאז תוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 ועד להיום הזה, סירבו הערבים לכל מתווה של פשרה, וכבר מזמן היה צריך לשים קץ לתעלולי הערבים ולהעמידם בפני עובדה מוגמרת. נגד העובדה המוגמרת שמציבים בפנינו הערבים אין דרך אחרת מאשר להעמיד מולם עובדה מוגמרת נגדית.
ההתלבטות המופגנת של מדינת-ישראל באשר להחלת ריבונות מלאה בשטחי יהודה והשומרון, משחקת לידי הערבים מבלי להביא להם תועלת כלשהי, ואם כך - מה הטעם? יש כבר מדינה פלשתינית ברצועת עזה, והערבים ביהודה והשומרון רואים את אחיהם שם נאנקים תחת עולו של ארגון החמאס. אין להם כוונה להידמות להם. גם הסקרים שנעשו שם ובמזרח ירושלים מוכיחים שרובם של הערבים האלה מעדיף חיים תחת שלטון ישראלי, עם כל הקשיים, על פני משטר דומה בעזה או אפילו בירדן. אין זליגה של ערביים אל ירדן אבל יש וָיֵשׁ בכיוון ההפוך. זה אומר משהו.
מדינת-ישראל חייבת לזקוף את גווה מול כל העולם ולהסביר שאם יהודה והשומרון כבושים, אזי כל מדינת-ישראל כבושה. לדידם של הערבים אין כל הבדל בין ג'נין לבין לוד או בין רמלה לרמאללה. כלומר, הם דורשים את ביטולה של מדינת-ישראל מכל וכל, ולזה אנחנו נתנגד במלוא כוחנו. הגמגום של מנהיגינו חייב להיעלֵם. אי-אפשר לשלול ולחייב בעת ובעונה אחת, צריך להחליט אחת ולתמיד: מדינת-ישראל הריבונית ממערב לנהר הירדן לא תרשה פישפוש ונבירה של עמים אחרים בענייניה. שקודם ייטלו קורות מבין עיניהם. ואנחנו נבנה וניבָּנֶה. עוד ועוד.
