מה באמת עומד מאחורי מכתב תמיכת הרבנים בקצב?

כדי להבין את המניע לכתיבת המכתב, יש לאפיין תחילה את הרקע והמאפיינים של כותביו. כל החתומים על המכתב נמנים עם זרם בציבור החרדי-לאומי המכונה "ישיבות הקו". האידיאולוגיה של זרם זה, אשר האידיאולוג הבולט שלו הוא הרב צבי טאו (אליו עוד נשוב בהמשך מאמר זה), מייחסת למדינת ישראל ולארגונים השונים שלה קדושה דתית-מטאפיזית וזאת ללא כל קשר למעשיהם של מנהיגיה. עם זרם זה נמנות ישיבות כמו "הר המור", "עטרת כהנים", "שבי חברון", ועוד. כאמור, האידיאולוג הראשי, שלא לומר האדמו"ר, של זרם זה, הוא הרב צבי טאו. טאו, בן ה-74, הוביל לפני מספר שנים פרישה של רבנים ותלמידים מישיבת "מרכז הרב" על-רקע התנגדותו הנחרצת להקמת מכון אקדמי להכשרת מורים, ומכהן כיום כ"נשיא" ישיבת "הר המור". הגם שאינו נחשב לעילוי תלמודי ולפוסק הלכה אלא ידוע בעיקר כהוגה דעות, טאו הוא דמות כריזמטית אשר נחשבת לסמכות הרוחנית העליונה שעל פיה יישק דבר בקרב אנשי "הקו". הרב טאו הוא אחד מתוך צמד הדמויות הדומיננטיות העומדות מאחורי מכתב התמיכה בקצב. הדמות האחרת העומדת מאחורי המכתב היא דמותו של ראש ישיבת "עטרת כהנים" - הרב שלמה אבינר. אבינר, דמות ססגונית ומתוקשרת, ידוע בזכות אלפי הודעות ה-SMS אשר נשלחות על-ידו מדי יום ואשר באמצעותן הוא משיב לשאלות בכל תחומי החיים ובעיקר ב"הלכות צניעות" בהן מרבה הוא לעסוק. מטיפולי המרה להומוסקסואלים, שבהם הוא תומך באופן נלהב, ועד לפעילות נמרצת להפרדה בין גברים לנשים בתנועות הנוער של הציבור הדתי.

נחזור לרב טאו. בשנת 2006, עם פרוץ פרשת קצב, שלח הרב טאו לקצב מספר מכתבי תמיכה שבהם הביע תמיכה חד-משמעית בחפותו של מי שכיהן אז כנשיא השמיני של מדינת ישראל. באחד המכתבים אף חיזק טאו את מה שכינה "עמידתו האיתנה של קצב על האמת" והפציר בו לבל יפרוש מתפקידו: "העם קורא את התמונה יפה, מבין היטב את מניפולציות התקשורת המוכיחות יום-יום יותר ויותר את צדקתך, הוא משוכנע מחפותך, אל תאכזב אותו, אל תפרוש", כתב טאו בנובמבר 2006 לקצב. קשה להפריז במשמעותם של דברים נחרצים אלה בקרב חוגי "הר המור" ובנותיה; מדובר בדברים כמעט נבואיים הנאמרים על-ידי בעל הסמכות הדתית העליונה. לדידם של חוגים אלה, דברי רבם הם לא פחות מאשר "אמת" היוצאת מפי הגבורה. הרשעת קצב בסופו של יום, על-ידי בית משפט חילוני - ועוד על-ידי הרכב בראשות שופט נוצרי ושתי שופטות (כולם פסולים לשמש כשופטים על-פי ההלכה היהודית) נתפשה על-ידי אנשי "הר המור" כסטירת לחי מצלצלת וככפירה בעיקר. את הפער בין "נבואת" רבם לבין הרשעת קצב על-ידי מי ששמעו את העדויות בעניינו תירצו אנשי "הקו" בשטיפת המוח התקשורתית, המונעת לדידם כל אפשרות לעשיית צדק. דיסוננס קוגניטיבי זה הוא, אפוא, המניע הראשון במעלה לכתיבת מכתב התמיכה הגורף שנשלח על-ידי בכירי זרם "הקו" לקצב. המניע השני, ארצי יותר במהותו, נוגע לדמות הדומיננטית השנייה בחשיבותה בקרב רבני זרם "הקו" - הוא הרב אבינר. בשנת 2002 התפרסם בעניינו של אבינר תחקיר שפורסם על-ידי העיתונאי קלמן ליבסקינד ובו הואשם הרב בהטרדה מינית של שתי נשים אשר הגיעו אליו לייעוץ. במישור המשפטי אומנם נסגר תיק החקירה כנגדו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מחוסר אשמה, ואולם אין ספק כי מעמדו הציבורי ספג מהלומה לא פשוטה. לא מן הנמנע כי הרב אבינר, כמי שנחשף לטראומה של הגשת תלונה בפרשה מינית ושפיטה מהירה בידי בית הדין של התקשורת - טראומה אשר הותירה בו, ככל הנראה, צלקת עמוקה - רואה בקצב מעין "אח לצרה". הד לתהליך הפסיכולוגי שעבר על אבינר אפשר לראות במחשבותיו לאחר הרשעת קצב אותן חלק בשיחה סגורה ואינטימית עם תלמידיו (שנחשפה ב-ynet): "באופן כללי, במשפטים על הטרדת נשים, התקשורת היא תמיד בעד האישה. למה? איש חשוב הטריד אישה - זה חדשות מעניינות. אישה שסתם העלילה על אדם חשוב, סתם אישה פשוטה - זה לא מעניין, זה לא חדשות". למקרא הדברים קשה להתעלם מההשערה הפסיכולוגית כי הרב אבינר מתייחס אומנם לסיקורה התקשורתי של פרשת קצב, אך בתוך תוכו חוזר הוא לפצע הפתוח והמדמם בדמות תחקירו של ליבסקינד על אודותיו. הנה כי כן, לא עמדות אידיאולוגיות נוקבות הן שעומדות ביסוד מכתב התמיכה בקצב, כי אם נבואה שהכזיבה וטראומה פסיכולוגית של שניים מכותבי המכתב, אשר הצליחו לגרור עימם להרפתקה זו אישים נוספים מהזרם האידיאולוגי של "ישיבות הקו". באורח אבסורדי, התקשורת הישראלית אשר משמשת כמושא ההתקפות של מכתב הרבנים לקצב ("כל העם היושב בציון נאנח ונאנק תחת עול המדיה המרעיל את חיינו"), היא זו אשר, בשל פערים תרבותיים וחוסר הבנה של הנפשות הפועלות, דווקא מעצימה מכתבים מעין אלה בכך שהיא מייחסת להם השלכות רוחב החורגות בצורה ניכרת ממהותם האמיתית שהיא מינורית ולוקאלית הרבה יותר ממה שניתן לחשוב.