לחסל את "תג המחיר"

ביום שלישי (1.3.11) ניפצו מתנחלים שמשות של עשרות מכוניות בחברון, בגלל הריסה של מבנים בחוות גלעד. מדיניות "תג מחיר" של המתנחלים מספרת לעם ישראל כמה דברים על מבצעיה: ראשית, מדובר בחבורה של פחדנים. כשאינם מקבלים בדיוק מה שהם רוצים מהשלטונות, הם הולכים לפרוק את זעמם על מי שנתונים למרותם המוחלטת (בשיתוף הצבא), סובלים מנחת זרועם המתמשכת, ונמנע מהם בכוח מלהגן על עצמם - הלא הם הפלסטינים. לשרוף שדות כשהצבא מכוון נשק אל בעליהם? לשבור שמשות במכונית שבעליה נתון תחת עוצר? לתקוף אנשים חסרי מגן שייעצרו אם יימצא על גופם סכין? ממש אריות-יהודה, אין מה לומר. שנית, מדובר באנשים שאין להם אלוהים, לא מוסר ולא גבול. הם ניתקו מזמן את הקשר בין סיבה ותוצאה, מעשה ותגובה. הממשלה הרסה מאחז? הפלסטינים יסבלו. מתנחל נעצר? הפלסטינים יסבלו. החלטה לא רצויה בכנסת? איך ניחשתם - הפלסטינים יסבלו. כלומר, מה שהתקשורת מכנה - בצייתנות לא מובנת - "תג מחיר", הוא סתם פוגרום מתמשך שמבצעים מתנחלים קיצוניים בשכניהם הפלסטינים. רוב רובם של אנשי הימין הקיצוני הם חובשי כיפות; במאחזי המערב הפרוע של הגדה מתהדרים בכיפות גדולות, ומתיימרים לפעול בשם קדושת הארץ, בשם ציווי ישראל לעם היהודי. הם לועגים לאנושיות ומחללים אותה. באלימות הנוראה ללא סיבה, בשנאה העיוורת, הם מעוותים את צלם האדם וחותרים תחת המוסר האנושי. אצל האדם הדתי אלה אמורים לעורר דחייה, ותחושה של חילול-קודש ממש. שלישית, מדובר בקבוצה שלמרות חתירתה נגד החוק והדמוקרטיה, עדיין שואבת את כוחה גם - ואולי בעיקר - מהגיבוי (ולו בשתיקה) שהיא מקבלת מהממשלה ומכוחות הביטחון. הימין הקיצוני בישראל אינו חסיד של שלטון החוק. כשתוצאות המשחק לא מתאימות לו, הוא פשוט משנה את הכללים: כך ברצח אמיל גרינצווייג, כך במחתרת היהודית, כך בהתנחלויות במזרח ירושלים ובהתנחלויות בכלל, כך ברצח רבין, והדוגמאות רבות. לא מדובר בסרבנות, אלא באלימות פוליטית קיצונית. חבורות הפוגרומצ'יקים ששורפים שדות פלסטיניים בכל פעם שמח"ט - או ראש-ממשלה - לא מציית להם, פשוט ממשיכות מסורת של גניבה, תקיפה ואלימות קשה בחסות החוק מול פלסטינים - ושל אלימות כמכשיר פוליטי גם בגבולות ישראל. הם אינם נבדלים מהקבוצות הכהניסטיות התוקפות פלסטינים אזרחי ישראל ביפו, בצפת ובערים אחרות. לכן, התמשכות מדיניות הפוגרום המכונה "תג מחיר" אינה מעידה רק על מבצעיה, אלא גם על החברה שבה הם משגשגים ועל השלטון שתחתיו הם פועלים. ברור שכוחות הביטחון אינם מתאמצים להביא את האחראים לדין. לא ייתכן שפורעים יפעלו במשך שנים, בשטחים פתוחים המכוסים אמצעי מעקב שבהם פועלים אלפי אנשי כוחות ביטחון - ולא יובאו לדין; לא ייתכן שתתקיים תשתית מסועפת שכזו, שמנהיגיה הרוחניים מדברים אל הציבור הרחב - ולא תיעקר מן השורש; לא ייתכן שחייהם של בני-אדם יקופחו - והארץ לא תסער. לא ייתכן - אלא אם לא אכפת. אנו שומעים על חקירות שאינן ממוצות, עדויות שנגבות רק כעבור שנים, מיעוט כתבי אישום והרשעות, עונשים מגוחכים - שלטונות ישראל מסמנים לאגודות-הפורעים היהודיות להמשיך ולפעול. ההקשר החברתי אינו שונה בהרבה: הישראלים ממשיכים לממן רבנים שפורטים את נעימות הפרקים החשוכים ביותר בהיסטוריה. רבים פונים לעצת אותם רבנים בענייני היום - כאילו מי שמטיף לאלימות כנגד לא-יהודים ראוי לפסוק בעניינים שבינו לבינה, או ללמד פרק בשאלות של מוסר. גם חילונים אינם נזעקים. ההפגנות האנטי-כהניסטיות מתעוררות, אך אינן מושכות אלפים. הציבור הישראלי עדיין אדיש מדי, והרחובות בוערים. והתקשורת הישראלית משתמשת בטרמינולוגיה של "תג מחיר" כאילו האלימות הגזענית היהודית המאורגנת נגד פלסטינים היא תגובה, טיעון בוויכוח. תחת אימוץ הפחדנות, הגזענות והפרימיטיביות של פורעי "תג מחיר", יש לייצב מולם חזית של התנגדות בלתי-מתפשרת - מימין ומשמאל, של זרועות השלטון, התקשורת והציבור גם-יחד.