"גוף שני יחיד", הרומן השלישי של סייד קשוע (הוצאת "כתר" 2010), מספר על שני צעירים מכפרי הערבים במשולש, אשר תוכנו התמים של פתק קושר ביניהם. לפני עשור, בעודה רווקה, עם סיום הכשרתה כעובדת סוציאלית, ואחרי שהוצבה לעבוד במרכז לגמילה מסמים במזרח ירושלים, כתבה ליילא פתק לחונך שקלט אותה בעבודה. אך אחרי שנים התגלגל הפתק לידי בעלה ואבי שני ילדיה - עורך דין מצליח. אחרי שזיהה את כתב היד של אשתו על הפתק, הניח עוה"ד כי כתבה אותו בהווה וחשד שבגדה בו עם גבר אחר. אך אחרי בילוש ופגישה עם החונך, שאליו הפנתה ליילא את הפתק כעשור שנים קודם לכן, התבררו לו העובדות לאשורן, ובכך הסתיימה המהומה שעורר קודם לכן בביתו.
אחרי שמתברר, כי הדרמה שהפתק הוליד הייתה מדומה, ורק פרי שרשרת של הנחות מוטעות של גבר הקנאי לכבודו, נחשף קלונו של סיפור המעשה הזה, אשר טיפח מתח וקונפליקט מדומים, שהתבררו לבסוף כמופרכים. ולכן, יצדק הקורא אשר ישאל בסיום הקריאה, מדוע נדרשו לקשוע 300 עמודים כדי להשלים סיפור מעשה אפשרי, אך גם כה בנאלי. אל סיפור החשד חסר השחר של עורך הדין בנאמנות אשתו, סיפח קשוע סיפור נוסף, מופרך מיסודו, על מעשה הונאה של אמיר להבּ, שלוֹ כיוונה בעבר ליילא את הפתק, אשר אימץ לעצמו את זהותו של יונתן פורשמידט - צעיר יהודי, פגוע תאונה קשה, שבו טיפל עד פטירתו - ועוד בהסכמת אמו של הנפטר, כדי לקדם את עתידו כאמן צילום בחברה הישראלית.
סוציולוגיה מקבילה סיפור מעשה דו-ראשי ודל זה נושא על רגליו הצנומות מטען כבד למדי של מידע סוציולוגי-ריאליסטי וכנראה גם מהימן למדי, המעיד כי הספר אכן נועד בעיקר לקורא היהודי. מהפרקים המוקדשים לעורך הדין מתברר, כי מבין הצעירים שעזבו את הכפרים במשולש ובגליל ועברו לערים המעורבות במדינה צמחה שכבת "יאפים" כמו זו שהתעבתה גם בין היהודים. כמו מקביליהם היהודים, הקיפו את עצמם גם היאפים מערביי הכפרים במשולש בסמלי סטטוס חומריים (מכוניות יקרות, משרדים מפוארים, בגדים ממותגים ומוצרי יוקרה אחרים), אך בניגוד למקביליהם היהודים, חִיפָּה אצלם הקרום היאפי החיצוני על שכבות עמוקות של התרבות המסורתית עם נימוסיה (בחיזור אחרי נערה) ועם הדעות הקדומות שהשתרשו בה במשך דורות (חשיבות הבתולים אצל הרווקה ומושגי הכבוד העצמי אצל הגבר והנאמנות המלאה לחמולה בכפר).
מידע סוציולוגי נוסף מפרט את המעמדות במגזר הערבי. בין ערביי מדינת ישראל עדיין איתן החיץ המבדיל בין הערבים הנוצרים ובין ערבים המוסלמים. הנוצרים העדיפו להתגורר בירושלים בשכונת בית חנינא הצפונית, בעוד שהמוסלמים העדיפו להתגורר בשכונת בית צפפה שבדרום העיר. אך בשם אחוות היאפים, מתעלמים מתעשריהן החדשים של שתי השכונות מן החיץ הזה ומתאחדים במפגשם החודשי לדיון בטיפוח הנרטיב על שורשיו העמוקים של העם הפלשתיני בארץ הזו, מתוך קנאה ביהודים השוקדים בהתמדה על הגשמת המפעל הציוני בארץ ישראל (45).
מידע זה על מצב היאפים, אשר צמחו מבין הערבים המשכילים בישראל, אחרי שיצאו מהכפרים במשולש ובגליל, מעלה בזיכרון את מצבו של "התלוש" היהודי ממזרח אירופה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אחרי שהתנתק מעיירת אבותיו והשכיל במרכזי הדעת במדינות מערב היבשת, גילה כי גם בהן הוא נחשב לזר, ורק אז חדרה לתודעתו התחושה כי הוא תלוש משני עולמות - הן מהעולם היהודי והן מהעולם הכללי. ממש כך הרגיש עורך הדין, כאשר חזר לכפרים במשולש, במהלך חיפושיו אחרי החונך שאליו הפנתה ליילא אשתו את הפתק לפני נישואיה לו. כמשכיל, הוא מרגיש שאינו מעורה ממש בחברת היהודים, אך בה בעת הוא חש ניכור כלפי הפלאחים חסרי ההשכלה בכפרים (43), ומבטו מבחין בנחשלות ובהזנחה השוררים בכפרים שבהם גדל (235).
הרומן של קשוע מבליט הבדל נוסף - זה החוצץ בין ערביי הכפרים בגליל לבין ערביי הכפרים במשולש: "אנשי הגליל נטו לייחס לעצמם מעמד רם יותר מזה של בני המשולש". ולכן, התבייש עורך הדין, שמוצאו מהכפרים במשולש, "במבטאו הכפרי הכבד, ועם הגעתו לאוניברסיטה בירושלים אימץ את מבטאם העדין יותר, הפחות מאיים, של הגליליים. הם נתפסו בעיניו כנאורים יותר, משכילים יותר, הם התלבשו טוב יותר, מעמדם הכלכלי היה טוב יותר והם הגיעו מבתי-ספר איכותיים יותר" (135).
בתחתית הסולם החברתי ניצבים המקומיים - ערביי השטחים. הם נחשבים נחותים בעיני ערביי המדינה, אשר מעסיקים אותם, מתפרנסים מהם וגם מנהלים עסקים איתם, אך "עובדת היותם תושבי מזרח העיר פסלה אותם". הישראלים אינם מצרפים את המקומיים לחוגם החברתי "אמידים ומשכילים ככל שיהיו" (28). בכפרי המשולש והגליל מזהים את המקומיים מהשטחים כ"זבלה", ומאשימים אותם בהחרבת הכפרים של ערביי ישראל, אחרי שהחדירו לתוכם נשק, סמים וזונות והפכו את חייהם בכפרים לגיהינום (246).
קשוע משלים את המידע הסוציולוגי בהצבעה על גילויי אפליה שונים מצד המדינה כלפי הערבים, כגון ריבוי הבדיקות הביטחוניות שעורכים בירושלים לבעלי מראה ערבי במעברים הקבועים מהעיר העתיקה להר הצופים (25), שעליהם נוספות בדיקות גם במחסומי פתע (65). במרכז הגמילה בליפתא הוקצתה רק מיטה אחת למכור לסמים ערבי, ולכן הממתינים לה טופלו בינתיים במתדון (67). מדיניותה של האוניברסיטה היא לקיים הפרדה בין סטודנטים יהודים ובין סטודנטים ערבים, ולכן דחסו את הערבים במעונות ה"אלף" המרוחקים והפחות טובים, בעוד שאת הסטודנטים היהודים הפנו למעונות הטובים יותר במתחם הקמפוס בהר הצופים (277).
ואף על-פי כן, מגלה קשוע כי קיים מכנה המשותף לכל המדורגים בסולם המעמדות הזה בקרב ערביי ארץ ישראל, והוא המאמץ לחקות את אורחות חייהם ואת הישגיהם של היהודים במדינת ישראל. כדי להבטיח לעצמו הצלחה בחברת היהודית, מוכן אמיר להבּ לוותר אפילו על זהותו העצמית. בסיועה של רוחלה פורשמידט, הוא מאמץ את זהותו היהודית של בנה, יונתן, וגם זוכה בתמיכתו של עורך הדין אשר גונן בשתיקתו על התרמית, אחרי שזו התבררה לו.
אמיר מגשים את מטרתו, אף שבסיוע הזהות השאולה מיונתן גילה את צביעותם של השמאלנים. בבצלאל, "מעוז השמאלניות" בירושלים, מתחרות אומנם המחלקות זו בזו וממש מתאמצות שיהיה להן במחלקה לפחות סטודנט ערבי מדי שנה (189), אך בה בעת אוחזים השמאלנים שם בדעות קדומות כלפי הערבים. מאחר שאמיר נרשם שם ללימודי צילום בזהותו של יונתן, זכה לשמוע מפיהם אבחנות גזעניות שונות על הערבים, כגון: "שהערבים הם חרמנים...הכבוד חשוב להם מאוד... הם יותר יצריים, אין מה לעשות, הם יותר חייתיים, השפה היחידה שהם מכבדים היא כוח, וכשהם מזהים חולשה הם תוקפים" (263).
קשירת כתרים של "תעשיית הספר" הוצאת "כתר" שילבה סיפור מעשה שדוף ובנאלי זה, שהינו יותר מקור למידע סוציולוגי מאשר מקור לעונג ספרותי, בסדרת הדגל שלה לפרוזה עברית ומתורגמת המוגדרת כ"סדרה לספרות יפה". עד כאן לא שגתה. סייד קשוע הוא ערבי ישראלי, השולט מספיק בשפה העברית כדי לכתוב בה ספר קריא, ולכן היה ראוי ספרו להיכלל בסקציה של ספרות מקור בסדרה זו. אך מישהו בהוצאת "כתר" הגזים מאוד כאשר כתב על דש הספר כי "גוף שני יחיד, ספרו השלישי של סייד קשוע, מביא את כישרונו הספרותי לשיא בשלותו ומציג אותו כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית כיום".
מאחר שזה מכבר הורגלנו להפרזות של "תעשיית הספר" שלנו, הנוהגת לפאר על הדש האחורי של הספרים את מוצריה, ניתן היה לפטור במנוד ראש גם את הרישא של המשפט, שבעזרתו בחרה הוצאת "כתר" לפתות את הקוראים לקנות את הרומן "גוף שני יחיד", אשר שמו רומז על עיסוקו במצבו של ה"אחר" בחברה הישראלית. אם כי, במקום לגזור על קשוע כבר בספרו השלישי את המסקנה כי "הביא את כישרונו לשיא בשלותו" - קביעה שהיא בבחינת איום ממש על סופר הנמצא למעשה בתחילת דרכו ואשר טרם כתב יצירה אחת ממש בשלה וממש בעלת ערך - הייתה יכולה ההוצאה להסתפק באחת מהמילים הבאות, שהיא ושאר ההוצאות מפזרות בנדיבות בעמודים האחוריים של עטיפות הספרים שהן מפרסמות: חדש, רענן, מטלטל, מעורר מחשבה, מפתיע, חשוב וגילוי אמיתי.
הבעיה מצויה אם כן בסיפא של המשפט, והיא שאילצה אותי להגיב על ספר פרוזה שמחברו אומנם כותב בעברית, אך אינו בשום אופן סופר עברי, ובכך לסטות לראשונה מהעיקרון שאני נאמן לו בעיסוקי כל השנים - להיות חוקר ומבקר רק של הספרות העברית. בסיפא של המשפט, האומר כי הספר הנוכחי מציג את קשוע "כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית", יש שתי קביעות מוטעות. הראשונה - שבזכות הספר הזה ראוי קשוע להיחשב "כאחד "מגדולי המספרים" הפועלים במדינת ישראל כיום. והשנייה - שבזכותו הוא נמנה עם "המספרים בספרות העברית כיום".
על ההפרזה בהערכת קשוע "כאחד מגדולי המספרים" הפועלים כיום בסיפורת הישראלית, אין צורך להגיב. כל עמוד בספר מכחיש קביעה בלתי אחראית זו. גם במצבה הנוכחי של הסיפורת הישראלית, שאינו מזהיר ביותר, רחוק הכרך "גוף שני יחיד" מהיכולת להשתוות לכרכי הסיפורת של סופרים אחרים. מוכיחים זאת אפילו כרכי סיפורת המקור האחרים שהוציאה הוצאת "כתר" עצמה בעלת השם המחייב - "סדרה לספרות יפה". ולכן, עליה להתנצל בפני סופרי הבית האחרים שלה וגם להכפיל את התנצלותה בפני סופרי הבית של ההוצאות האחרות.
מיהו סופר עברי? לעומת זאת, חובה להגיב על הקביעה הנוספת של ההוצאה, כי היות שקשוע כותב את ספריו בעברית, הוא גם נמנה עם סופרי "הספרות העברית". קשוע אומנם כותב את ספריו בשפה העברית, אך עובדה זו אינה מקנה לו שייכות לספרות העברית, שהיא הספרות הלאומית של העם היהודי, אשר כינסה את נכסי הרוח הספרותיים של דורות סופרים עברים מאז התנ"ך במשך קרוב ל-4000 שנה. כלומר, לספרות העברית משתייכים לא רק בזכות הכתיבה בשפה העברית, אלא בעיקר בזכות ההזדהות עם גורלו של העם היהודי, עם כיסופיו, עם ערכיו ועם חזונו
1.
במשך הדורות היו, כמובן, סופרים יהודים ששיקפו וביטאו הזדהות זו גם בשפות אחרות, אך משום שלא שלטו בשפה העברית וגם לא כתבו בה, אין משייכים גם אותם לספרות העברית, אלא לספרות של העם היהודי בשפות אחרות. והמקרה של קפקא ושל אחרים - יוכיח. לעומת זאת, נמצאו בין סופרי העולם כאלה ששלטו היטב בשפה העברית, ובוודאי טוב יותר מסופרים יהודים רבים, ואף על-פי כן גם הם לא הוגדרו כשייכים לספרות העברית, אלא רק כסופרים שכתבו בשפה העברית. ויוכיח זאת המקרה של מחברת הרומן "סמטאות" - אלישבע ביחובסקי. היא סופחה לספרות העברית רק בדור הנוכחי ורק על-ידי חוקרות המגדר, שלמטרותיהן הפמיניסטיות התקשו למצוא מספר מספיק של מועמדות לתואר "האמא של ספרות הנשים העברית".
אף שלא על כל היצירות שכותבים ומפרסמים כיום הסופרים העברים, ניתן לומר שהן מפארות את הספרות העברית לדורותיה, אין לשלול מהן את הזכות להיכלל בספרות העברית, ויש לצפות כי גורלן ייחרץ במסגרת הספרות הלאומית של העם היהודי. בשלושת הספרים שכתב בעברית, לא עולל קשוע שום רע לספרות העברית וגם לא חילל במשהו את השפה העברית. אך מהסיבות שמניתי קודם, קשוע אינו סופר עברי, אלא סופר ישראלי הכותב בעברית
2. אבחנה זו משווה אותו לסופרים ישראלים אחרים הכותבים במדינת ישראל בשפות אחרות, ובכללם גם יהודים הכותבים בשפות הללו. אף הם סופרים ישראלים, אך לא סופרים עברים.
מאליו מובן, כי לכל סופר עברי (כלומר: סופר יהודי הכותב בעברית) שמורה הזכות לוותר על השתייכותו הטבעית לספרות העברית ולזהות את עצמו רק כסופר ישראלי. מדובר באלה שהזהות היהודית, שהיא זהות לאומית, אינה נחשבת בעיניהם, ובאחרים שהזהות הישראלית, שהיא זהות אזרחית, נחשבת בעיניהם יותר. ואכן, בתקופת כהונתה של
שולמית אלוני כשרת החינוך והתרבות, פרשו מאגודת הסופרים העברים סופרים עברים רבים שקצה נפשם מייחודה הספרותי-תרבותי של אגודה זו ומזיקתה לספרות העברית לדורותיה, והקימו לעצמם, בתמיכתה הפוליטית והתקציבית, התאגדות סופרים נפרדת בשם "האיגוד הכללי של סופרים בישראל".
לכן, אם הוצאת "כתר" מבקשת לשייך את קשוע לאגודת סופרים, כדי שיהיה אחד מ"גדוליה" או מ"חשוביה", אל תפנה אותו להצטרף ל"אגודת הסופרים העברים", אלא ל"איגוד הכללי של סופרים בישראל". בהכירי את הנפשות הפועלות באיגוד זה ואת השקפתן בנושאים של העם היהודי, הזהות היהודית והתרבות העברית, אני בטוח כי שם יתייחסו אל קשוע בהגינות רבה יותר מכפי שלדבריו התייחסו במעוז השמאלנים הירושלמי "בצלאל" אל הסטודנט הערבי - יקלטו אותו לחברתם כ"סופר ישראלי", ולא ילעגו לערביותו מאחורי גבו.
בה בעת אני משוכנע, כי גם באגודת הסופרים העברים לא יתנהגו כלפיו בצביעות. אך כאן יבהירו לו, כי בעיני האגודה, לא יוכל להיחשב לעולם "כאחד המספרים בספרות העברית כיום", אלא רק כמספר ישראלי ממוצא ערבי הכותב כיום סיפורת בעברית.
