בסוסיא מתבצע פשע כלפי פלשתינים

"שרית הצטערה על שהניחה לאדריכל לתכנן את חלון מטבחה האמריקני דווקא מול הכביש המוביל לשכם ומול מחנות הפליטים, לא שַבְנוּ אל נחלת אבותינו כדי לפתור בעיות של עמים אחרים, הסבירה לעצמה, והלכה אל המשתלה לקנות שתילי ברושים, ששורשיהם ארוזים בשקיות ניילון שחרות ...שרית העדיפה עצי סרק ירוקי-עד, שיעמדו מול חלון המטבח ויסתירו את הנוף המביך"¹. כך מתארת לנו אמונה אלון את שרית, גיבורת הסיפור "בן האמה", המתנחלת החיה בתוך קהילה הבונה את חייה על גב ההר בשומרון, כשעבורם מחנות הפליטים הם חלק מ"נוף מביך", מטריד, שיש ליצור חומה רק כדי לא לראות את אלו שישבו על גב ההר מאות שנים. חלקם גרים באוהלים כמטחווי קשת מההתנחלות, הם מכערים את הנוף. ואת הכיעור הזה יש להעלים מהעין. אותה שרית שמבקשת למחוק את הכיעור הפלשתיני הסמוך להתנחלות "מצביעה על בית הכנסת ההולך ונבנה ..." הייתה מחייכת בחושבה על הבנאים המוסלמים המפסיקים מדי פעם את בניית בית הכנסת כדי לכרוע ברך אל עבר מכה"². שרית שייכת לקהילה שיחסה למלח הארץ, ילידי הארץ, הפלשתינים החיים מתחת לחלון ביתה כאל "נוף מביך", אך ילידי אותו "נוף מביך" כשרים להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבנות את בית הכנסת, לבנות את בתי ההתנחלות, לרצף את הבתים ולהניח את הרעפים האדומים. כדי שישרתו אותה נאמנה שרית, גיבורת הסיפור, מוכנה להתפשר ולקבל את נוהגי התפילה שלהם. במקום שאל חלון ביתה ייכנס הנוף האלוהי של רכסי הר שומרון, היא מעדיפה "חומת עצי סרק ירוקי עד" שתגן עליה מפני "הנוף המביך". אך לא כולם נוקטים בשיטה של שרית - הקמת מחיצת עצי סרק ירוקי עד כדי לא לראות את הדלות והאוהל הרעוע מתחת לחלון ביתם. הם נוקטים בשיטות יעילות יותר - הם פשוט באים והורסים בברוטאליות את "הנוף המביך". זו השיטה שאומצה על-ידי המתנחלים בהתנחלות הלא חוקית סוסיא בדרום הר חברון. המתנחלים אינם רוצים לראות מתחת לחלון ביתם את נוף המעברה - הנוף המביך מסיפורה של אמונה אלון, "בן האמה". ל"נוף המביך" הזה של סוסיא יש בעלים חוקיים, שגם המנהל האזרחי מכיר במסמכי הטאבו של הפלשתינים, בעלים האדמה. אך אנו מדינת חוק. מלח הארץ, ילידי הארץ הזו הפלשתינים, זכאים לעבוד באדמתם, אבל אסור להם לחיות בה כדי לשמור על יבולם. אסור להם לגור ליד בורות המים שנחפרו על-ידי אבותיהם ואבות אבות אבותיהם. לאנשי סוסיא יש את קפטן נביל ואנשי המנהל האזרחי בדרום הר חברון. קפטן נביל ואנשי האבטחה, המלווים אותו לכל מבצע, הם אנשים השומרים על החוק, שעובדים קשה אצל אנשי סוסיא. כל פירור של "נוף מביך" לגגות האדומים של סוסיא הם נכונים מייד להרוס. כל בדל של יריעת אוהל על אדמה שלבעליה יש שטר מוכח בטאבו מייד ייהרס. כי בנית אוהל, גם על אדמה השייכת לבעליה, מחייבת את אישורי המנהל. גם אם יש שם בורות מים שנחפרו לפני כמאתיים שנה. לפלשתינים החיים ליד בורות המים בני מאות שנים, שרובם נסתמו בשרירות לב, יש רק את העיתונאי גדעון לוי, שמביא את צעקתם לציבור בישראל, עזרא נאווי, פעיל שלום מירושלים שחי איתם, שני מתנדבים שבאו מויסקונסין שסועדים אותם, וסיוע של הצלב האדום שתורם להם אוהלים. אך כל הסיוע המוסרי, שמקבלות המשפחות הפלשתייות, מתנפץ מול העוצמה הברוטאלית של המנהל האזרחי, שרוצים לנקות את ה"נוף המביך" אותו תיארה אמונה אלון בסיפור "בן האמה".