ניתן לקרוא סיפור זה במישור המציאותי או הסוריאליסטי. אחדים יאמרו "אם זה לא אמיתי, זו בוודאי מעשייה מוצלחת", אחרים יקראו אותו בספקנות, בהשתאות או בחוסר אמון. אינני ארכיאולוג, היסטוריון או מדיום. אני איש עסקים, עם דוקטורט באתיקה עסקית. אני מלמד קורסים בכמה אוניברסיטות, כתבתי ספרים אקדמיים, מאמרים, אתר אינטרנט, אך גם רומן, מחזה ומעט שירה. איש-איש כאשר ידבנו ליבו... בעשרה באוגוסט 1998 כתבתי מכתב לראש העיר של קוריה בספרד והודעתי לו שבכוונתי לבקר בעירו, כי על-פי המסורת מקור השם שלי קורי הוא מקוריה. סיפרתי לו ששפת אמי היא לדינו אך למדתי גם ספרדית, אני חי בישראל, נולדתי במצרים, מהורים וסבים ממוצא יווני וטורקי, וביקרתי פעמים רבות בספרד בענייני עסקים. בעשרים באוגוסט 1998 כתב לי ראש העיר של קוריה:

• "אני מברך את דון חקובו קורי, ובהכירי את העניין שיש לו בביקור בעירנו אני מתכבד להזמינו ולארחו, בהביאי בחשבון את החשיבות של המטרה שהביאה אותו לרצות לבקר בארצנו. חוזה מריה אלברז מנצל את ההזדמנות על-מנת להביע בפניו את העניין האישי שלו".

באותו היום קיבלתי דוא"ל מחואן פדרו מורנו, הארכיאולוג האחראי למחלקת ההיסטוריה והתרבות של עיריית קוריה, שכתב לי:

• "המטרה של הביקור שלו נראית לי מאוד מעניינת ומרתקת. כבוד ראש העיר מסר לי על רצונו לבקר אותנו. קוריה, שומרת בזכרונה ההיסטורי את השם של רחוב בית הכנסת, ויש שני מקומות אפשריים למיקומו. אנו מקווים לראותו בקרוב בעירנו/עירו. נקבל אותו היטב".

בעשרים וארבעה באוגוסט 1998 כתבתי למורנו:

• "בחפץ רב אבקר עימו בעירו ואראה את האתרים של בית הכנסת והרובע היהודי. אולי, יתאפשר לי עם הדנ"א שלי לאחר 500 שנה, לסייע לו למצוא את המיקום המדויק של בית הכנסת בו ביקרו אבות אבותיי. זה מאוד חשוב למען התיירות של עירו... רואה אתה אדוני, שאני כבר לוקלפטריוט ואני חפץ לעשות דבר-מה על-מנת לסייע בכלכלת עירנו...".

בשמונה באוקטובר ביקרתי בבית הכנסת העתיק של קסטלו דה וידה מהצד האחר של הגבול, בפורטוגל. שמתי לב איך נבנה בית הכנסת ובתשעה באוקטובר נסענו רעייתי רותי ואנוכי לקוריה, שם התקבלנו על-ידי חואן פדרו מורנו. מורנו הראה לי שלושה אתרים אפשריים לבית הכנסת, אבל פסלתי את שני הראשונים (דנ"א, אינטואיציה או מזל?). כאשר הגענו לאתר השלישי, אמר לנו מורנו שפה ישנה בעיה, כי הגברת הזקנה שגרה בבית לא מוכנה לפתוח את ביתה בפני אף אחד. לפתע, הגברת הזקנה (שמה היה קסטנירה), שדמתה בצורה מדויקת לאמי, יצאה מביתה. אמרתי לה שאני בא מישראל, שמי הוא קורי, ומקור המשפחה שלנו מקוריה. אנחנו רוצים למצוא היכן היה בית הכנסת ואנו מבקשים את רשותה להיכנס לביתה. היא חייכה, והזמינה אותנו להיכנס. מורנו היה המום. כאשר נכנסנו, שמתי לב שהבית היה בנוי בדיוק כמו בית הכנסת של קסטלו דה וידה. אבל השער היה מרובע ולא בצורת קשת כמו בבית הכנסת בוידה. כאשר שאלתי אותה מדוע, היא אמרה לי שהיא שמעה ממשפחתה, החיה באותו הבית מזה מאות בשנים, שהשער המקורי היה קשתי, אבל הוא נהרס ברעידת-האדמה של 1755. ירדנו למרתף והיא הראתה לנו ספרים עתיקים, אך העתיק ביותר היה משנת 1500, לאחר שהיהודים גורשו מספרד בשנת 1492. היא אמרה למורנו שהיא מסכימה שייערכו חפירות בביתה על-מנת למצוא את שרידי בית הכנסת. בתום הביקור, נתן לי מורנו במתנה ספר "קוריה וסיירה גאטה" וכתב הקדשה: "לידידינו היהודים, שספר זה יניח צעד נוסף למפגש של תרבויות שלעולם לא היו צריכות להיפרד".