לא הייתי נדרש להקדמה זו אילמלא הכריזה בשבוע שעבר חברת-הכנסת שלי יחימוביץ' על התמודדותה לראשות מפלגת העבודה.
יחימוביץ', ח"כית "טרייה" יחסית (חמש שנים) ועיתונאית מושחזת, הביאה לבית המחוקקים מה שלא היה בו מאז ומעולם: מאבקים נטו למען נושאים חברתיים חשובים מאין כמוהם. היא, בניגוד ללוחמים חברתיים שקדמו לה כמו
דוד לוי או
עמיר פרץ, שנבחרו על הנישה החברתית אבל העדיפו את משרד החוץ והביטחון, נותרה נאמנה לדרכה, ולו הייתה רוצה, מזמן יכולה הייתה להיות שרה או סגנית שר בממשלת נתניהו-את-ברק. גם כשאהוד ברק עמד בראש מפלגת העבודה וגם כשערק ממנה והקים את "עצמאות". אבל היא לא, וטוב שכך.
את יחימוביץ' אני מכיר מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. היא הייתה אז סטודנטית צעירה באוניברסיטת בן-גוריון וכתבת "על המשמר" בדרום. בן-זוגה היה אז אמיר ויינברג, צלם נחשב בראשית דרכו שצילם ל
ידיעות אחרונות ול"קול הנגב" שהיה לי אז מקור עבודה ופרנסה ככתב פרי-לאנסר. את הידיעות או הכתבות שלי מאז אינני זוכר כל-כך, אבל את אלו של יחימוביץ' אני זוכר ועוד איך: רובן ככולן, למרות שהייתה רפורטרית, עסקו בנושאים חברתיים - זוג חסר דיור, נכה המתגורר בבניין ללא מעלית, אלמנה שפוטרה ממקום עבודתה, וגרושה שלא מקבלת מזונות אבל כן מקבלת צווים מהוצל"פ.
כמעט שלושים שנה אחרי והיא נותרה אותה לוחמת. אפשר היה לשמוע זאת כששידרה ברדיו, כשראיינה בטלוויזיה וגם עכשיו כשהיא בכנסת.
ליחימוביץ', מן הסתם, יש מה לומר בהרבה נושאים. אמירותיה הנוקבות בתחום החברתי יכולות להיות נוקבות לא פחות גם בנושאים מדיניים וגם בנושאים ביטחוניים (ע"ע מאבקה בזמנו למען יציאת צה"ל מלבנון). אבל היא מעדיפה שלא להתפזר על פני יותר מדי תחומים. מבחינתה, בדיוק כפי שחשבנו אז במרכז הבינלאומי לשלום, פתרון הבעיות החברתיות יביא מאליו פתרון גם לבעיות האחרות, מדיניות וביטחוניות. נו, זה בא באיחור של כ-25 שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא...
יחימוביץ' - בניגוד לבלופר ההוא, פרופסור
אבישי ברוורמן, שהצהיר על מפלגה בראשותו עם 23 מנדטים, עשה שריר של רוטוויילר ואז התקפל כמו פינצ'ר - לא הצהירה על ניצחון ודאי, לא על מספר מנדטים, לא על הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגה הראשונה בגודלה, לא על הקמת הממשלה הבאה. ובקיצור, למעט הצהרה קצרה על כוונתה להתמודד לא שמענו ממנה הרבה. וטוב שכך. כי יחימוביץ' יודעת היטב, כמו תומכיה ובוחריה, כי לא היא זו שתביא את המפלגה בבחירות הקרובות ל-23 מנדטים, מה שיעניק לה את המנדט מהנשיא להקים את הממשלה הבאה. אבל היא כן יודעת, כמו תומכיה ובוחריה, שכאשר היא תעמוד בראש המפלגה לא תהיה זו עוד אותה מפלגת-סופרמרקט שעוסקת בכל נושא מזדמן או רנדומאלי. זו תהיה מפלגה חברתית, סוציאלית ודמוקרטית שעוסקת ברווחת האזרח. מפלגה שנהנית מגיבוי מלא של ההסתדרות והעומדים בראשה. מפלגה שתשאיר לטכנוקרטים מתחום הביטחון והמדינאות להשתכשך ברעיונות של עצמם, בעוד היא עוסקת בנושאים ובבעיות שלשמם נבחרה: חברה, רווחה, כלכלה. ואין זו בדלנות חלילה. אדרבה, זו התמקדות במטרה אחת חשובה שהיא בנפשם של תושבי המדינה.
בימים אלו בכוונתי להתפקד למפלגת העבודה, מפלגה שהפעם הראשונה והאחרונה שהתפקדתי לה הייתה ב-1984, ולנצל את זכותי הן כדי לבחור והן כדי לסייע לחברת-הכנסת יחימוביץ' להגשים, או לפחות לנסות להגשים, את מה שאני וחבריי מלפני 25 שנים רצינו, ניסינו ונכשלנו: להרים את הדגל החברתי עד לראש התורן. לא במקום הדגלים האחרים, אבל לצידם, ואם אפשר טיפה יותר גבוה מהם.
לו יהי.
