זה היה לפני שנה. ביישוב שלי מתגוררת אישה מכובדת, מרשימה ומקושרת. בעבר עבדה בשירות מוסד אקדמי מפורסם ובין היתר התמחתה בגיוס תרומות מנדבנים ברחבי הגלובוס. לא הרחק מביתה, בשכונה שלי, מתנוסס לו זה מספר שנים פיל פילון קטן ולבן. בעצם, אפור. שלד בניין ענק ושומם, עדות לניסיון כושל של חברי הקהילה הדתית להקים בית-כנסת מפלצתי ומהודר. זה היה רק עניין של זמן עד שא', אחד החברים, ייזכר באישה המקושרת, יאוץ-ירוץ אליה - מי יודע, אולי ניסיונה וקשריה יועילו, ונמצא סוף-סוף את הנדבן המושיע שיעזור לנו להפוך את הפיל הלבן לבית-כנסת של ממש. ואכן, לעתים נדמה, אולי משום שעסקינן בענייני שמיים, שהתשועה מגיעה כהרף עין.
יום בהיר אחד אני מקבל טלפון בהול מא', החבר: "לא תאמין, הוא נזעק, יש תורם! חצי מיליון דולר במזומן!". מתברר שהגברת המכובדת הכירה איש רציני שעוסק בהתרמות ולמחייתו גוזר את שכרו מקופון צנוע מסך התרומה כמקובל. האיש, שכבר הצליח לגבות כמה אלפי שקלים כמקדמה על "מאמציו" לאיתור התורם, התקשר והודיע שהמשימה צלחה בידיו. יש תורם. ולכן, הוא מתכוון לעלות על טיסה לחו"ל, לפגוש את הנדבן החביב, לקבל ממנו את כספי התרומה כדי לשוב ולהעבירם אלינו. רק בקשה צנועה בפיו, עניין של מה בכך, ביחס לגובה התרומה שבדרך - להעביר אליו מיד וללא דיחוי, תוך שעתיים ליתר דיוק, עוד כמה אלפי שקלים לצורך הוצאות הנסיעה וההוצאות הנלוות. עיכוב בהעברת הכסף, הזהיר האיש, יביא לביטול הטיסה הגואלת, שמשמעותה ויתור טיפשי מצידנו על חצי מיליון הדולרים הממתינים לנו אי שם מעבר לים. וכך נמשיך חלילה לצפות בייאוש בפיל פילון שלנו עומד בשיממונו.
הסיפור נשמע לי על פניו "too good to be true", הזוי, ומכיל את כל סממני העוקץ שאנו מכירים: תורם שצץ לפתע ומוכן לתרום סתם כך לבית-כנסת אנונימי בישראל ללא שאלות מיותרות; הוסף לכך את הדחיפות והלחץ שמפעיל האיש להעברת "כספי ההוצאות" אליו, כמה אלפי שקלים זניחים ביחס לסכום התרומה שממנה הוא הרי גוזר עמלה, ואין לך תמרור אזהרה זועק מזה. "אתם בטוחים?" שאלתי, "כן", נעניתי. "גם לנו זה נשמע מוזר, אבל צריך להכיר את האיש, מדובר באדם מרשים ורציני. ביררנו עליו בעוד מפעל תעשיה מהמפורסמים בישראל והם אמרו שהם מכירים אותו, הוא מתרים גם עבורם". בכל זאת, שאלתי: "איך קוראים לאיש?" - "רוני שירה", נאמר לי. אוקיי, סיימתי את השיחה, אני מיד חוזר. חיש מהר "גוגלתי" "שירה רוני" בגוגל. את רוני שירה לא מצאתי, אבל רונן בר-שירה מצאתי גם מצאתי. לא חלפו שעתיים והבנו כולנו שרוני שירה אינו אלא רונן בר-שירה הנוכל והאסיר לשעבר, שכל מי שמקיש את שמו בגוגל נחשף למעלליו. זהו אותו רונן בר-שירה שכיכב בכותרות העיתונות בשבוע שעבר, בפרשת ההתרמות לגלעד שליט. כך חסכנו אומנם כמה אלפי שקלים, אך נשארנו לבושתנו עם הפיל פילון השלדי והאפור שלנו.
ובכל זאת, עדיין ניקרה במוחי שאלה לא פתורה: איך זה קורה לנו? איך אנשים מכובדים, חכמים ונבונים נופלים בפח פעם אחר פעם, חלמאים משהו, מתעקשים שהכל טוב, אמת ויציב, גם כשכל האורות האדומים דולקים, ופעמוני האזעקה צופרים בקול מחריש. לא הבנתי, עד שצפיתי במסך הטלוויזיה בראיון חטוף בן מחצית הדקה עם מיודענו רונן בר-שירה. האיש, מיד כשהוא פוצה פיו, מקוטלג כבר במוחנו בצד הטובים. אי-אפשר שלא להתרשם ממה שנשקף מדמותו: קצין חינוך בצה"ל, איש ההתיישבות העובדת, יצוק כל כולו מאותם חומרי גלם מהם נוצקו חבריו אנשי מלח הארץ. בר-שירה לא צריך להתחפש למי מהם. הוא בשר מבשרם, דמותו נגזרת מדמותם, שפתו כשפתם. מקרין ביטחון לכל עבר, רהוט דיבור ומחשבה, ומשלב עברית תקנית צברית לצד החספוס של בני המושבים שדה גידולו. תושב כפר יהושע, בצפון הארץ, אח לתת-אלוף בחיל האוויר. וכשאתה עוצם עיניים ושומע אותו מדבר, נדמה לרגע קט, שיובל שטייניץ הוא הדובר. שניהם דוברי "שטייניצית". אותו שטייניץ, שהיה פקוד של הנוכל בחיל חינוך ורץ להעיד לטובת בן-דמותו עדות אופי במשפט המרמה שלו.
