השבוע הצלחתי ולא בכוונה לסחוף אלי את כל תשומת הלב, מן העובדים הסוציאליים, מנתניהו, ומשתי מדינות לשני... וכולי. אפילו את קדאפי הזזתי בדחיפה הצידה, והכל דיברו במה שאמרתי לאיזה סטודנט תקשורת מאריאל, לפני כשלושה חודשים בשיחה לא מחייבת בבית קפה, וכל המבינים באפיות ובעדות, ובקיפוח, ויש לנו כאלה שלושה על כל שניים, התעוררו לפתע מתרדמה גדולה, דיברו ופירשו אותי, והיו גם בעדי, בעיקר נגדי, וזעקו את זעקת המקופחים, ואת מלחמת התרבות העקובה ממלל של בלה-בלה-בלה, ושתמיד סותמת בהצלחה חורים של חוסר באייטמים, אצל כל תוכניות התקשורת ודפי העיתון.
ולא הייתה תוכנית אחת שלא דובר ב"אסון הטבע", חוץ מ"בשטח עם רפיק חלבי" שכנראה לא היה בארץ. ולא היה מעודכן במלחמה שפרצה.
וזה היה (מה אתם יודעים) עם הקלטות מאשימות מן הדברים שאמרתי, כמו ההקלטות שאנו שומעים בחדשות הטלוויזיה, לעתים מזומנות, של גנגסטרים, שמתכננים וזוממים רצח, והמשטרה הקליטה אותם בלי ידיעתם, ככה גם אני, כשהטקסט שלי על "תרבות המזרח" ודעתי עליה, החלו למלא מסכים, בכל מהדורת חדשות כשקולי הקרימינלי האפל, אומר אותן, עם תמונות שלי כרקע לטקסטים המפלילים.
והיו חברי-כנסת שהתעוררו מקומה רבת-שנים, והציעו סימפוזיונים ודיונים דחופים בכנסת, על הזמר המזרחי ועל ניכור האליטות, והיו כאלה שדיברו, על השפלות שמשפילים, ומושפלים שמשפילים, מי לא דיבר, אלוהים, מי לא הביע דעה? מי לא זעק את ה"קיפוח העדתי, שמלווה אותנו משנות החמישים, וממאן להימוג מחיינו", ככה דיברו, ככה זעקו בכל כלי התקשורת! בלדינו אומרים "און דרוש פור אוו אטרמוס", שפירושו דרוש (נאום) שלם, על תורמוז אחד (נאום שלם על תורמזו אחד).
לרגע נדמה היה בגלל הצונאמי התקשורתי, שזו מלחמה חדשה,
עופרת יצוקה שתיים, או מלחמת כיפור, כשמכל עבר עפים סקאדים ופצמ"רים של קיפוח ותרבות עשוקה, ובוכייה, ודומה שהייתה זו יבלת בגודל הר, שנזדעקה מכאב קיים בן שנים, ורק חיכתה לדריכה הזאת כדי להשמיע קול, להתרוקן בשצף וקיטור מתפרץ, מן המועקה.
פרופורציות לא היו מזיקות לנו, בכל זאת חמאס עוד יורים, חיזבאללה עוד שם, גם אירן לא בדיוק השלימה איתנו, הסכסוך הפלשתיני עוד קיים, עוד אין שלום בארץ, וכל הזמן חיכיתי לאחד שיצעק הלו הלו הלו, זו מלחמה, ובוודאי לא מלחמת תרבות (איזו מילה גדולה) חבר'ה... כולה שירים, ולא כל השירים, כולה טקסטים, שמחורזים, שור וחמור, וכמה מנגינות שבחלקן, מיובאות מטורקיה או שמחוברות כאן באולפנים עם מכונות קצב, כשהתוף מכה לך בראש, וכשהחזון המוסיקלי, והתרבותי, שלהם, חלום החלומות, ושיא השיאים הוא להיות רינגטון לסלולרים.
אז מה הזעקה ועל מה? הרי המוזיקה המזרחית משופעת בפנינים, אבל לא חסר בה גם חצץ, מה לעשות ואני נגד החצץ יצאתי, מי לא הבין את זאת? מי לא רצה להבין? ושלא תהיינה אי-הבנות, אני לא חוזר בי מאף מילה שאמרתי, חצץ זה חצץ! לא תרבות אחרת גם לא שונה!
לא דיברתי על איש, דיברתי על תופעה, דיברתי על התעללות בשפה העברית אותה למדתי בביתי מיום שבאתי לעולם, כאילו הייתה בבת-עין, שכיית-חמדה, אוצר ונכס, מפיו של אבי למדתי זאת, שהיה מורה לעברית.
היו שהביאו שירים שלי, שלא היו אלא פארודיות, כן, פארודיות!!! בתוכנית ההומור "שלכם לשעה קלה" של
קול ישראל, כדוגמה לכך שגם אני לא מקפיד על השפה העברית... ואם מה שאני שומע ברדיו ועליו דיברתי בהקלטה, כן-כן החצץ הזה, זו פארודיה... אין לכם מושג איך שאני מתנצל עכשיו!!!
מישהו הרחיק לכת ואמר שתרבות מתפתחת, ומשנה כיוונים, ולו ראה דוד המלך את הטקסטים שאני שר, היה מובך, זאת אומרת ממה שכתבו אלתרמן ופן וזעירא ולי במיוחד... שמר חפר אלמגור, יוסי גמזו, טהרלב תלמה אליגון, ועוד רבים וטובים, בסדר שיהיה ואולי כך.
אבל מה שבטוח הוא שאלתרמן היה מובך מאוד ממה שהיה שומע בשירים, אליהם אני התכוונתי וגם דוד המלך... של תהלים ושיר השירים.
אז קודם כל להבהרה, כללית. אני לא מקדם כלום, אין לי לא תקליט חדש ולא סרט, ולא טלוויזיה. כלום. ואני לא צריך כל בלגן או סערה, כדי להיות עכשיו בחדשות, ממש לא דחוף לי, ההפך - שקט אני מחפש.
דבר שני, ממה שאני קורא ושומע, אני מבין שבכוח מנסים לעשות אותי ללוחם תרבות, ולהמולה הגדולה, מנסים לשוות גוון של מלחמת תרבות, לא מיניה ולא מקצתיה, הכל יש בסיפור הזה חוץ מתרבות. ועוד תרבות המזרח... שנולדתי לתוכה, חברים יקרים, לתוך תרבות המזרח, והיא זורמת בדמי, והיא בנשמתי, ובכל עשייתי, ממנה אני בא, ואליה הולך כל ימיי.
אני בא מבית של איש שכתב את "יהודי המזרח בארץ", מקובל בישיבת המקובלים בית אל, שזה גם מזרח, עלים וקדוש ואציל, אני יצרתי עם הנשיא החמישי נבון, את הרומנסרו הספרדי, ובו הפיוטים המופלאים מן האנטולוגיה של יצחק לו, והרומנסרות היפהפיות שהיו אז נחלת בודדים! פיוטי נצח, פיוטי יופי, תרבות נאדרה ומלאת הוד, ועשיתי זאת בימים שעוד הייתה מבוכה להשמיע שירים של ספרדים. וכשבא אלי המוסיקאי
שמעון כהן, עם הצעה לשים רומנסרות ספרדיות התביישתי, ועשיתי זאת במבוכה גדולה, ורק מפני שראיתי את עצמי לוחם בשירותה של תרבותי, כהמשך למלחמות של אבי על החזרתה של תפארת יהדות המזרח, למקומה הראוי בחברה הישראלית.
אני הקימותי בית ספר למוזיקה מזרחית, היחיד בארץ, עם המוסיקאי אבי שושני. כשהחזקתי את תיק התרבות בעיריית ירושלים, הנשיא נבון בחר בי להיות חבר המועצה העליונה ללדינו, לא כי אני אוסטרי או פיני, ויחד עם אחי יקיר נפשי, הקימונו את המרכז למורשת הלדינו, באוניברסיטת בן-גוריון, על-שם משה דוד גאון.
אני שיחקתי בהצגה בשם קזבלן, ואיתו עם הגיבור המרוקאי הזה, ודרכו, עשיתי אז בימים ההם, גאווה גדולה ליהדות המזרח ולמצוקת קליטתה.
לי אל תספרו שזו מלחמת תרבות, בין מזרח למערב, זו הייתה שריפת קוצים, שחיכתה לרגע כושר, ומצאה בי גלשן לדאות בה, שהרי הדברים שמעז לומר אותם, בגלל הפוליטיקלי קורקט, ועכשיו אני מדבר כבן לעדות המזרח, כבנו של אבא שלי משה דוד.
הלו אשכנזים... אנחנו כבר חזקים, חזקים מאוד, אנחנו לא צריכים פוליטיקלי קורקט, אנחנו כבר יכולים לבקר את עצמנו, אל תיכנסו לנו לוויכוח ותפרשו אותנו, לא צריכים את דעתכם המתנשאת מבחוץ...
וזה מה שעשיתי, בן לעדות המזרח דיברתי, על ביתי שלי דיברתי, ואל ביתי שלי, ואמרתי לקולגים שלי מה שהארץ חושבת עליהם כל העת רק מפחדת לומר. כספרדי אמרתי, גאה ומלא ביטחון, בתרבותו היפה כמי שסלסל ראשון בארץ את "אני זכריה בן עזרא" ואת "רוזה, רוזה, כמה שירים עוד לך אחרוזה".
כמי שהפתיע את בניו ביום חתונתם עם הזמרים הכי אהובים עליו ועליהם, שניים שהם הכי עדות המזרח שיש; כמי שנדהם, לקולות מפלחי המרומים, של מרגול, שלומי שבת, גולן וגדסי, ושימי, ואלי לוזון, ומעריץ את אביהו מדינה, ושלמה בר, ובניון בכל מאודו.
