עוד מעט ימלאו אחת-עשרה שנה לסדרת הרשימות הזאת ועדיין, לפעמים קשה לי להחליט על מה לכתוב, במה להתמקד. הנטייה הטבעית היא להתבונן בפרשת השבוע נטו, בלי התייחסות למציאות היומיומית ולהתנהלות השלטונית (וגם החברתית) ששוב ושוב מתעקשת ללכת בכיוונים הפוכים מאלה שהתורה מצביעה עליהם. זו הנטייה הטבעית, אבל הרעיון של הרשימות האלו הוא למלא אחר הוראת רבותינו שקבעו כי צריכים 'לחיות עם הזמן', למצוא בתורה, ובעיקר בפרשת השבוע, הנחיות לכל עניין בו נתקלים בחיי היומיום. אז גם אם מנסים לחשוב, לדבר ולעשות רק טוב, רק תורה בלי אקטואליה, הבעיה היא שנתקלים בכל-כך הרבה תופעות שליליות. ואם לא מצביעים על השלילה ומכריזים עליה ככזאת - אנשים עוד עלולים לחשוב שלתורה אין מה להגיד בעניין, שיש תורה ויש מציאות ואין קשר ביניהן.
אבל לא רק שיש קשר בין התורה ובין המציאות, העובדה היא שהתורה מנהלת את המציאות ולא להפך ח"ו. לכאורה, אין צורך להביא הוכחה לאמירה זו, אבל בסגנון החשיבה של ימינו, מן הראוי להביא הוכחות גם למה שמובן מאליו, למה שגלוי לכל מתבונן. ההוכחה הכי פשוטה והכי גלויה לכך שהתורה מנהלת את המציאות היא העובדה שאנחנו כאן, העובדה שעם ישראל חוזר לארצו לאחר שנעדר ממנה שנים רבות. אומנם הרבה מהלכים פוליטיים ואחרים היו מעורבים בתהליך הזה של חזרתנו לארצנו, אבל מאחורי כולם הסתתרה הבטחת הקב"ה בתורה שהארץ הזאת שייכת לנו, לבני אברהם, יצחק וישראל. ובעת שהקב"ה החליט שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה, הבטחה זו היא שהניעה את התהליכים הגלויים הנ"ל. אז נכון שההתנהלות שלנו לא תמיד תואמת להוראות התורה, אבל המציאות אינה משתנה לפי הדעות שלנו ובטח שהוראות התורה אינן מתאימות עצמן לגחמות אנושיות כאלה ואחרות.
התורה מנהלת את העולם ובמסגרת זו היא קבעה לנו, לכל אחד כפרט ולכולנו כעם, תפקידים שעלינו למלא במטרה להביא את העולם לתכליתו. האפיונים החיצוניים של התפקיד, האישי והלאומי, עשויים להשתנות מיום ליום בהתאם לנסיבות החיים שאנחנו נקלעים אליהן, אבל היעד נשאר אותו יעד והחתירה אליו אינה אמורה להיחלש חלילה בשינויי העתים. וכשמבקשים לדעת מהי הדרך ומהו הנתיב שמוביל אל היעד, מתבוננים בתורה, בפרשיות השבוע ובהפטרות, ומהן לומדים. זה מה שאנחנו מנסים לעשות בכל שבוע וגם כעת. העניין הוא שלפעמים שומעים בחדשות על אירועים מקוממים במיוחד, אירועים שלא רק מעידים על ניתוק של המעורבים בהם מהוראות התורה, אלא מעלים חשד כבד שבמודע או שלא במודע פועלים בניגוד לאותן הוראות.
הדוגמאות לאמור בשורות האחרונות הן רבות מספור ולחלקן התייחסנו לא אחת בהזדמנויות קודמות. כעת ננסה להתמקד בהתבוננות חיובית ואת ההשוואה למה שקורה אצלנו בפועל נותיר לקוראים, שישפטו לבד. בשבת זו התחלנו לקרוא בספר ויקרא, השלישי מבין חמשת חומשי התורה. העובדה שהוא השלישי, אמצעי בין החמישה, מלמדת שבתוֹכנוֹ יש משהו שכולל את התורה כולה. בכללות, הספר הזה ידוע כ'תורת כהנים' או כ'ספר הקרבנות'. מה המיוחד בו שכולל את התורה כולה? ובכן, לא צריכים לחפש הרבה, כי כבר בפתיחה אנחנו מוצאים את אותו משהו: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.
לתוכנם של פסוקים אלו התייחסנו באריכות בשנים קודמות, אז כעת רק נציין שתי נקודות שנראות לנו עיקריות, הראשונה - וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה. השנייה - אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. מבואר בחסידות כי הקריאה אל משה מכוונת את כל יהודי באשר הוא, כי בכל יהודי יש משהו ממשה רבינו. אומנם רק משה עצמו שומע את הקריאה, אבל העובדה היא שהקב"ה קורא לכל יהודי ומזמין אותו להתקרב אליו, אָדָם כִּי-יַקְרִיב. וזו הנקודה השנייה, להתקרב לקב"ה. יהודי צריך לחיות במודעות שההתקרבות הזאת היא תכליתו בחיים, שבשביל זה הקב"ה הוריד את נשמתו לעולם, נשמה קדושה שהיא חלק ממנו יתברך כביכול, והלביש אותה בתוך גוף גשמי. והקריאה הזאת, שהגוף אומנם לא שומע אבל הנשמה כן, הקריאה הזאת נותנת ליהודי כוח למלא את שליחותו בעולם ולהתקרב לקב"ה. ההתקרבות הזאת מחייבת הקרבה; לא משנה אם יש לי כוח של שור, עזוּת של עֵז או תמימות של כבש, בכל מצב אני אמור לחתור, להתקרב לקב"ה.
תפקידו של עם ישראל עד כאן דיברנו על תפקידם של הפרטים בעם ישראל, שכל יהודי כפרט אמור להקריב מעצמו, לוותר על נטיותיו הטבעיות ו/או לנצל את כישרונותיו ויכולותיו הטבעיות כדי לחתור להתקרב לאלוקות. אומנם בספר ויקרא בכלל וגם בפרשה שלנו, יש הוראות גם בעניין קרבנות ציבור וקרבנות של נושאי תפקידים בעם ישראל, אבל בכללות, הספר עוסק בהנחיות התקרבות לפרטים ופחות בהנחיות לציבור. אומנם ידוע ומובן מאליו שכל ציבור מורכב מפרטים, אבל עדיין אפשר לשאול, כמו ששואלים חכמים בעיני עצמם, הרי ציבור זה לא בהכרח עם. האנשים הפרטיים - שיתקרבו כרצונם, אבל עם ישראל צריך לנהל את חייו בהתאם לכללים המקובלים אצל אומות העולם, מה הקשר בין הוראות התורה ובין ניהול מדיניות-חוץ למשל?!
על כך עונה הנביא ישעיהו בפסוק הראשון של הפטרת השבוע [פרק מ"ג]: [כא] עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. המפרשים אומרים שהקב"ה מכריז כי יצר את עם ישראל למען תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. זו התכלית וזו הכוונה העליונה. אבל דומני כי בדור שלנו אפשר להציע פירוש חדש, אקטואלי, שאינני זוכר כרגע היכן ראיתי. עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, והעובדה שהוא מתקיים אחרי כל הגזירות והשמדות ר"ל, ואפילו חוזר לארץ שהבטחתי לו ומקים בה ישות מדינית, עובדה זו גורמת לכך שאומות העולם תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. או במילים אחרות, גם אם היהודים עצמם עדיין אינם מודעים לכך שתפקידם בעולם הוא תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ, עצם קיומם מספר את תהילות ה'. האמת היא שהפירוש הזה עולה מתוך ההקשר, כך שלמרות שלא ראיתי בפרשנים הקלאסיים שמביאים אותו, הוא בהחלט עומד בזכות עצמו. הנה ההמשך:
[כב] וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב: כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב הוא מלשון עקב, הרבדים הנמוכים; יִשְׂרָאֵל הוא מלשון שררה, הרבדים העליונים בחברה. המעמדות הנמוכים בעם אינם קוראים לה', והסיבה - כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל, שהמעמדות הגבוהים עייפו מהקשר עם הריבונו של עולם, הם רוצים לנהל את ענייניהם בכוחות עצמם. נו, מה רע? שינהלו. אלא שהניהול הזה מתעלם מהייעוד המרכזי של עם ישראל, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ, ובכך הוא מוביל אותנו למחוזות מאוד לא רצויים. ואחרי שזה קורה - באים בטענות לקב"ה, איפה הוא היה כאשר... הנה מה שאומר הנביא בהמשך: [כג] לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי; לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה, וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. לא דרשתי מכם יותר מדי, ביקשתי שתתקרבו אלי בהתנדבות, בקרבנות נדבה, אבל אתם לא עשיתם כלום [כד] לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי; במקום להתקרב, להביא קרבנות נדבה, העדפנו להתרחק, לחטוא ולהביא קרבנות לכפרה; אַךְ, הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי, בַּעֲוֹנֹתֶיךָ.
למרות הכל הקב"ה סולח לנו. ולא רק על החטאים שנעשים בשגגה, שלהם מועילים הקרבנות, אלא גם על פשעים, מה שעושים במזיד, שקרבן אינו מכפר עליהם: [כה] אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי: וְחַטֹּאתֶיךָ, לֹא אֶזְכֹּר. מחילה על פשעים יכולה לבוא רק מהמדרגה של אָנֹכִי, מעצמותו יתברך. אז אומנם הוא מוחל לעוונות עמו ישראל, אבל אנחנו אמורים לדעת שאין לנו במה להצטדק: [כו] הַזְכִּירֵנִי, נִשָּׁפְטָה יָחַד; סַפֵּר אַתָּה, לְמַעַן תִּצְדָּק. אתם רוצים להתחשבן איתי, אומר הקב"ה - בבקשה, בואו ושיטחו את טענותיכם. הרי מאז שבראתי את העולם ואת האדם, שוב ושוב האדם חוטא לפני: [כז] אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן, חָטָא; וּמְלִיצֶיךָ, פָּשְׁעוּ בִי. וגם ראשי העם, אלה שתפקידם ללמד זכות על עם ישראל ולהדריך אותו בדרך ה', גם הם לא עושים את עבודתם כראוי. לכאורה, מייאש מאוד. אם זה מה שאומר הנביא שחי לפני כאלפיים ושש מאות שנה, מה נאמר אנחנו? אלא שכנ"ל, אנחנו עמו של ה' והוא לא זורק אותנו.
[פרק מ"ד] [א] וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי; וְיִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי בוֹ. [ב] כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ: אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. גם אם נדמה לך שמצבך נואש - זה דמיון שווא שלך, אלה דמיונות שהם תוצאה מהעובדה שהתרחקת ממני. אבל אני איני מתרחק ממך, [ג] כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ. יגיע המועד בו אשיב אותך לתחייה בתהליך הדומה להתעוררות המדבר אחרי גשמים שאני ממטיר עליו: [ד] וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם. אומנם נכון שגם אחר-כך תמשיך לעשות שטויות, נכון שתבחר לנהל מדיניות-פנים וחוץ בדיוק הפוך מההוראות שכתבתי בתורה, אבל אני אכריח אותך להתפכח. התהליך יכול להיות קצר או ארוך, קל או קשה, נעים או כואב, הבחירה היא שלך, אבל ההתפכחות בוא תבוא. ואז תשוב אלי ומראש אני מבטיח: [כב] מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי, כִּי גְאַלְתִּיךָ. [כג] רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה', הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ, פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ: כִּי-גָאַל ה' יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר.
