רוּחַ הָאָדָם הַקָּרוֹב וְהַמַּקְרִיב וְהַקָּרְבָּן יֵשׁ וְקָרוֹב עַל קְרוֹבוֹ נִשְׁעַן וּלְשׁוֹנוֹ צוֹרֶבֶת כְּבַרְזֶל מְלֻבַּן וְהוּא מַקְרִיב קָרְבָּן "לְמַעַן" וּכְמַנְהִיג יֹאמַר כִּי הוּא קָרְבָּן נוֹתֵן לְעַמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ כֹּל עֵת וּזְמָן וּבִתְמוּרָה מֵטִילִים בֹּו אָשָׁם כִּי הַטַּפִּילִים אוֹכְלֵי חִנָּם לֹא זַן. וְנִשְׁתַּכַּח כִּי עִדָּן הַקָּרְבָּן תַּם גְּעִיַת הַבָּקָר וְקוֹל הַצֹּאן נָדַם כִּי גָלִינוּ עִם הַקָּרְבָּן לְאֵי שָׁם וְהַקָּרְבָּן הוּמַר בְּרוּחַ הָאָדָם ושכנתי בתוכם כשציווה הקב"ה להקים את המשכן, הוא אמר בפירוש, כדי שמשכן זה ישמש את עבודת האלהים ובו ישרתו הכהנים את העם, יכהנו בו הכהנים בבואם להקריב קרבן. ברם ספר ויקרא, שנקרא בפי חז"ל ספר תורת כהנים, פותח בפסוק האומר: ויקרא (ה') אל משה וידבר אליו מאהל מועד [א', א']. אמירה זו מעוררת תמיהה, הכיצד דיבר אלוהים אל משה מתוך אִהֶל מועד? הרי אלוהים אמר בצוותו להקים את המשכן, כי איננו מיועד להיות משכנו של הקב"ה, כי מיד בהמשך אמר: ושכנתי בתוכם - בתוך העם ולא במשכן, והנה אומר הפסוק: וידבר ה' אל משה מאהל מועד, כמשתמע שהקב"ה נמצא באהל מועד ומשם קורא למשה. ליישוב הניגוד נחזור אל הכתוב בסוף ספר שמות, שם נאמר [שמות מ', ל"א]: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד... ו
כבוד ה' מלא את המשכן. למרות דברים ברור כי השראתו (כבודו) של הקב"ה שורה שם על המשכן ולא בתוכו. גם כאן נשמע רק קולו של הקב"ה המדבר אל משה משם. בעוד אחרים אינם שומעים את הקול הקורא למשה. בעניין זה אומר רש'י: הקול (קול קריאתו של הקב"ה) הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין, יכול (כלומר "יכול אני לומר, שמא נחשוב") אפילו להפסקות (כלומר לפסקות) כלומר בין פסקה לפסקה שנאמרו למשה. ולמה צריך פעמים "קריאה ודבור"? כי לשון "קריאה", "ויקרא", היא בדרך-כלל לשון חִבָּה ואחריה בא הדיבור שהוא דבר ציווי, כפי שהיה במעמד הר סיני, שם נאמר: ויקרא אליו ה' מן ההר [שמות י"ט, ג'; כ"ד, ט"ז]. לכן התחילה הפרשה בקריאת חיבה למשה: ויקרא אל משה, ואחריה נאמר: וידבר ה' אליו [א', א'].
דבר נוסף בפרשה מצריך הבהרה - מדוע האות א' ב"ויקרא" כתובה כאות זעירה. יש הסוברים כי צריך היה להתחיל הכתוב: וַיִּקָר אל משה, כלומר ב"מקרה" כשאוהל העדות מלא ברוח ה', דיבר ה' אל משה משם ועל כן נכתב ויקר ואליה הוספה אות א' זעירה. מצאנו שכך נהגה התורה ביחס אל נביאי אֻמּוֹת העולם, בלשון וַיִּקָר לשון עראי (מקרה) ולשון טומאה (כי זה מזכיר קרי לילה). ואמנם כך קרה בהמשך בְּדַבֵּר אלהים אל בלעם, שם נאמר: וַיִּקָר אלהים אל בלעם [במדבר כ"ג, ד']. אלא שאם נחזור לַפְּשָׁט ניתן לומר כי האלף הזעירה (א') הושמטה בקראי כי היו שם שתי אותיות א' בסוף "ויקרא ובראשית אל", אחת מהן נשמטה והוספה לאחר מכן בין שתי המילים בצורה מוקטנת. אומנם, הסבר זה נכון על-פי ההיגיון כפשוטו.
קרבנות אין המסופר בפרשת ויקרא אירע תקופה קצרה יחסית אחרי היציאה ממצרים. במצרים היה עם ישראל, אז בכינויו "בני ישראל", שקועים בעבודת האלילים ובהקרבת קרבנות לאלהי מצרים. תוצאה זו נובעת מעצם הירידה מארץ כנען, שהיא עֶרֶשׂ האמונה באל אחד שהביא אותה לעולם אברהם אבינו. לכן הישיבה בקרב עם זר מחוץ לארץ ישראל מטביעה ביורד לארץ נָכְרִיָּה את האמונות והמנהגים של הארץ אליה ירד. כאן, בהשפעת ארץ מצרים, האמונה עומדת בסתירה גמורה לאמונה באל אחד, שזה מקרוב ניתנה לישראל בתורה שבה נקבעו כללי ההתנהגות ואורח-החיים. המסקנה היא שההגירה, או כלשון התורה - הירידה אל ארץ זרה, סופה שתביא להתבוללות היורדים אליה ולהיטמע בקרב העם היושב שם. אם זה רצונו של האדם, שיבושם לו. אולם טבעו של עמנו לשמור על אמונתו וייחודו, ולכן הוא שולל את הירידה מכאן.
כאשר ירדו אבותינו מצרימה נטמעו שם, אך לא איבדו את זהותם, כי שמרו על שפתם, על לבושם ועל מועדיהם. משיצאו ממצרים, היה אמור העם להיות דבק באלהי אבותיו, באלהי ישראל, אך המצב היה שונה, לא ניתן היה לבטל בהינף יד את צורת הפולחן כפי שנהגו לעשות במשך יותר ממאתיים שנה כמו המצרים, בהקריבם קרבנות לעבודה זרה. לכן ספר ויקרא עוסק ברובו בקרבנות ובעבודת הכהנים בהקרבת קרבנות.
לדעת הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, אמר כי מִסּוּד הקרבנות על-ידי התורה נועד להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה. אומנם התורה היא מן השמיים, אך היא איננה בשמיים. הקב"ה התחשב בחולשתו הנפשית של העם ונתן לו מבוקשו להקריב קרבנות כפי שנהג, אלא שהוא יעשה זאת במשכן, במרוכז ובהשגחה. לכן בימינו קָרְבָּנוֹת אָיִן. אף על-פי כן, יש הסבורים שעוד ישובו להקריב קרבנות. דעתו של הרמב"ם כי ריבוי סוגי הקרבנות בסוגי בהמות וחיות, בא לסמל התרחקות מאותן חיות ששימשו כאלילים - למשל הטלה שאנו שוחטים כקרבן פסח כדי להפגין בשחיטתו את הביטול שאנו מייחסים לו כאל מצרי.
טעמן של מצוות התורה - ההקרבה הטעם למצוות שנקבעו בתורה בכתב ובתורה שבעל-פה, בא לעשות סדר בחיי האדם. החל בהשכמתו בבוקר משנתו והודיה לבורא עולם על שהחזיר לו נשמתו בחמלה רבה, וכלה בסוף היום, על המיטה, בקריאת שמע בה הוא מצהיר על דבקותו באלוהים ועל אהבתו בלי תנאי לה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. הרמב"ם אמר: כי גם אם אינך מבין את טעם מצוות עשה או מצוות לא תעשה ותמה למה דרושה מצווה זו או אחרת ומדוע צריך לקימה, אל תבעט במצוות אלה, יש לראות בכל מצוות התורה גזירות שעל כל אדם לקיימן, ובפרקי חייו עליו ללמוד להבין אותן ולדעת טעמן.
גם אם מגיעים לכלל הבנת קיום מצוות מסוימות כגון: איסור זריעת כלאיים, או איסור לבוש צמר ופשתים יחדיו, או איסור אכילת חיות מסוימות והתרת אכילת אחרות, ומשמעות ההיטהרות באפרה של פרה אֲדֻמָּה - עשוי להיות מצב שבתקופה אחרת הטעם שנמצא למצוות מסוימות שוב לא יהיה טעם נכון. למעשה, צריך כל אדם לאחוז בתורה ובעבודה כל אחד לפי מידתו. כי צריך האדם למשך חייו להשביח את מחשבתו ולהעשיר ידיעותיו ולהבין סודות היקום, ולהמשיך לקיים מנהג הבריות כפי שנגזר עליו ועל עם ישראל בתורה.
רצוי להתעכב כאן על כמה מן הסיבות שגורמות לנדור ולקיים את נדרו. גם אדם שהחליט כי הוא איננו מקיים את מצוות התורה, ימצא עצמו מדי פעם זקוק לקיים חלק מהן בין ביודעין ובין שלא ביודעין. שורש המילה קרבן הוא שלוש אותיות - ק.ר.ב, או אם נרצה לומר ה"קרב" על דרך החיים. האדם מחפש תמיד קרבה של זולתו, כי האדם הוא איש חברה מטבע ברייתו. האדם מחפש קִרְבה של בן משפחה, או קרבת חבר, או קרבת חברה וביום מן הימים קרבת בת זוג או בן זוג לחיים משותפים ואינטימיים. לעתים, הקרבה איננה בהישג יד, והאדם נשאר בודד וסובל מבדידותו כי הוא איננו מוכן להתפשר. הפשרה היא הקרבת קרבנות משלו, הן כהרגל והן כפולחן, והן כחובה. לכן, בעסקנו בפרשת ויקרא בקרבנות, אשר למעשה אינם מתקיימים בימינו עוד, אנו ממירים זאת בהקרבת מעט מן האנוכיות שלנו כדי לשתף אחרים במה שיש לנו ולהם אין. האדם מקריב קרבן למען מטרה שהוא חפץ להשיגה. למשל, בחיי זוג אין ספק שאחד מקריב למען בן או בת זוגו למען ייטב להם. בדברנו על עם ישראל, הרי הוא מקריב קרבנות רבים למען קיומו כעם עצמאי בארצו. וכשירד מן הארץ מרצונו או בעל-כרחו, נתן קרבנות על קידוש השם.
למודי קרבנות אנחנו, והודות לקרבנות אלה אנחנו מתקיימים כעם השם, העם שנבחר להיות מסוגל לקיים את מצוות התורה ועל כן נקראנו עם נבחר, עם סְגֻלָּה. קיום שני תְּאָרִים אלה לאורך הדורות חייב אותנו להקריב קרבנות כדי להתקיים כעם ישראל בארץ ישראל. על כן, לסיכום נתפלל ונאמר:
אֱלֹהֵינוּ אָדוֹן עוֹלָם בָּחַרְתָּ בָּנוּ לְךָ לְעָם נָתַּתָּ לָנוּ לְמִשְׁמֶרֶת אֶרֶץ זוֹ וְלֹא אֲחֶרֶת אִם צָרִיך מְעֶת לְעֶת קָרְבָּן לְמַעֲנָהּ לָתֵת בִּכְאֶב נַעֲשֶׂה זֹאת וְקָרְבָּן נָתֹן נִתֵּן עוֹד זוֹ הִתְחַיְבּוּת בְּגֶדֶר חוֹבָה כְּקִיּוּם נֶדֶר זֹאת גֻלַּת הַכּוֹתֶרֶת וְכֹל הַנְמָקָה מְיֻתֶּרֶת לְמַעַן קִיּוּמֶנוּ כָּאן נַקְרִיב מִזְמָן לִזְמָן לֹא נִקּוֹם וְלֹא נִטּוֹר זוֹ הַדֶּרֶךְ בְּאַל חֲזוֹר