צריך לקרוא פעמיים ואולי אפילו שלוש את חוות דעתה של שרית דנה בנוגע ליועצים המשפטיים ברשויות המקומיות, כדי להאמין שדברים כאלו יכולים להיאמר במדינה דמוקרטית. הנה הקטע המרכזי:
"העיקרון הבסיסי, אשר עוגן זה כבר בפסיקתם של בתי המשפט, לרבות בפסיקתו של בית המשפט העליון, עניינו בכפיפות הרשות המקומית לחוות דעתו של יועצה המשפטי. כך קבע בעניין זה בית המשפט העליון [וכאן בא מספר התיק]:
"בהקשר זה נציין את אשר נקבע כבר בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיו נציגיו של היועץ המשפטי לממשלה - ובהם היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה והרשויות המקומיות - פועלים בשמו, וחוות דעתם בדבר המצב המשפטי הקיים מחייבת את הרשויות כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת באותו עניין".
תקראו שוב. גם אני קראתי פעמיים לפני שהאמנתי. לדעת דנה - והיא מדגישה שדבריה נאמרים על דעתו של הבוס שלה,
יהודה וינשטיין - הרשות המקומית כפופה לחוות דעתו של יועצה המשפטי, שהוא עצמו כפוף רק ליועץ המשפטי לממשלה. כלומר: היו בחירות? לא מעניין. יש ראש רשות? לא חשוב. יש מועצת רשות? שטויות. היועץ המשפטי יקבע ועל פיו ישק דבר.
זה לא מה שאמר העליון אלא שהקביעה הזאת בעייתית לא רק משום שהיא סותרת את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ולא רק משום שהיא סותרת את המובן המילולי הפשוט של המונח "יועץ משפטי". היא בעייתית משום שהיא מניפולציה על דברי בית המשפט העליון, שלא לומר דברים חמורים יותר.
שימו לב מה אומר בית המשפט ומה אומרת דנה. בית המשפט קבע: "חוות דעתם בדבר המצב המשפטי הקיים מחייבת את הרשויות". כלומר: הם מחווים דעה על המצב המשפטי. דנה אומרת: "כפיפות הרשות המקומית לחוות דעתו של יועצה המשפטי" - כפיפות בכל דבר ועניין; המילים "המצב המשפטי" נעלמו כלא היו.
זו אינה טעות תמימה. המחשבה שמאחורי ההטעיה הזו נחשפת כאשר דנה ממשיכה ומצטטת עוד פסק דין, כדי להראות שפסיקתו של העליון היא הקו המחייב. השופטת המחוזית
יהודית צור נדרשה למקרה בו הגישה לה עיריית ירושלים תשובה שהייתה מנוגדת לעמדת היועץ המשפטי שלה, ואמרה כך:
"ככלל, היועץ המשפטי לעירייה הוא הגוף הקובע את המצב המשפטי בשאלות משפטיות הנוגעות לעירייה והוא המייצג אותה בבתי המשפט... אין זה ראוי, כבמקרה דנן, להפנות את בית המשפט לתשובה אחרת שניתנה מטעם העירייה אשר אינה מקובלת, מבחינה משפטית, על היועץ המשפטי לעירייה".
שוב: מדובר על חוות דעת הנוגעת למצב המשפטי, ולו בלבד. אך וינשטיין - דרך דנה - מרחיב את היריעה למחוזות רחוקים בהרבה ויוצר דיקטטורה של היועצים המשפטיים.
יתרה מזאת: גם בית המשפט העליון קובע, כי חוות הדעת המשפטית מחייבת "כל עוד בית המשפט לא פסק אחרת באותו עניין". הדרך היחידה בה בית המשפט יכול לפסוק אחרת, הוא אם תינתן חוות דעת שונה והוא יידרש להכריע ביניהן. בדיוק כשם שתקדימים מחייבים יכולים להתהפך רק אם ערכאות נמוכות יותר יסברו אחרת, והדברים יגיעו להכרעת הערכאה היוצרת את התקדימים.
בהערת שוליים נציין, כי בכלל בעייתי המצב בו וינשטיין נותן חוות דעת בנוגע לסמכויותיהם של היועצים המשפטיים ברשויות - הכפופים ישירות אליו. תראו לי אדם אחד בתפקיד ניהולי, שיוציא חוות דעת לפיה לו או לעובדיו יש פחות סמכויות. אין חיה כזאת. אבל מה שעושה וינשטיין הוא לקבוע בעצם את סמכויותיו-שלו. דיקטטורה, כבר אמרנו?
אם מישהו לא הבין את שנאמר בתחילת המסמך, דנה חוזרת על אותו עיקרון בעמודו השלישי: "ככלל על הרשות המקומית לפעול על-פי חוות דעתו של היועץ המשפטי שלה". חד וחלק, בלי שום הסתייגות.
זה לא מה שאמר החוק כאשר מתגלה פירצה מסוכנת, בדמות סמכותה של מועצת הרשות לבקש חוות דעת חיצונית, דנה ממהרת לסגור אותה. בכלל לא משנה שמדובר בחקיקה, כי מהו דבר המחוקק (עוד חבורת פוליטיקאים) לעומת האינטרס הציבורי, שהוא כידוע השיקול היחיד העומד למול עיניהם של היועצים המשפטיים?
דנה ערה לכך שחוק הרשויות המקומיות קובע, כי "מליאת המועצה רשאית לאמץ חוות דעת משפטית אחרת שהוצגה בפניה באותה ישיבה". החוק ברור וחד-משמעי - אך הנה מגיע תור הפלפולים. ראשית, אומרת דנה, הכוונה היא רק לנושאים שבסמכות המועצה ולא אלו שבסמכות ראש הרשות; הלה מחויב לעולם ועד להישמע ליועץ המשפטי של הרשות. נכון שזה לא כתוב בחוק, אבל אל תהיו קטנוניים.
שנית, גם המועצה יכולה להפעיל סמכות זו רק "בזהירות, במקרים חריגים בלבד". חוץ מזה, המועצה צריכה להגיע למסקנה ש"חוות הדעת הנגדית שהועברה לה הינה מפורטת ומנומקת ומציגה מתווה המתיישב עם הוראות החוק הרלוונטיות ועם כללי המשפט המינהלי". איך בדיוק אמורים לעשות זאת חברי מועצה שאינם עורכי דין? שאלה מצוינת. התשובה פשוטה: הם לא יכולים, ולכן לפי דנה/וינשטיין, נשללת למעשה מהם האפשרות להיעזר בחוות דעת חיצוניות.
לא מיותר להזכיר, שחוק החברות מאפשר לדירקטורים להיעזר ביועצים משפטיים חיצוניים, ואף מחייב במקרים מסוימים את החברה לממן ייעוץ זה. הסיבה ברורה: להבטיח קבלת חוות דעת של מי שאינו תלוי במנהלי החברה. נכון שיש הבדל בין חברה עסקית לרשות מקומית, אבל העיקרון בהחלט מתאים.
לבסוף, מנחיתה דנה עוד מהלומה אחת על חופש הפעולה של נבחרי הציבור. היא מסכימה שלעיתים זקוקה הרשות המקומית לייעוץ משפטי חיצוני בסוגיות מקצועיות המצריכות התמחות מיוחדת. אבל מי יקבע את זה? כמובן: היועץ המשפטי הפנימי. שהרי כך קובעת ההלכה מבית מדרשם של דנה/וינשטיין:
"ברי שחוות דעת משפטיות חיצוניות יכולות להיות בסיס לפעולת העירייה אך ורק כשהן מקובלות על היועץ המשפטי... כיוון שכך, ונוכח תפקידו של היועץ המשפטי לעירייה וחשיבותו, ראוי שהעסקת עורך דין חיצוני תהיה ככלל על דעת היועץ המשפטי".
כעת הושלמה המלאכה. ראש הרשות המקומית אינו יכול כלל לפנות ליועץ משפטי חיצוני. מועצת הרשות יכולה לפנות אליו רק במקרים חריגים, ובפועל היא בעצם איננה יכולה. אם רוצים להיעזר בגורם חיצוני - חייבים לקבל את הסכמתו מראש של היועץ המשפטי הפנימי, והוא גם צריך להסכים עם חוות הדעת החיצונית. הפוטש הוכתר בהצלחה.
