ערב שישי, קור כלבים בחוץ. ידיעות שוטפות על הצונאמי ביפן. פתאום, אצלנו בשקופית לבנה ברוכים הבאים לגיהינום: כך זה נראה. מבעד למסך הטלוויזיה בחדרי. השטן התהלך שם חופשי בחדר של הילדים ביישוב איתמר סמוך לשכם, מזוין בסכין חדה, מברג על הרצפה, משסע באכזריות ובסיטונות נשמות רכות של ילדים והורים. התועבה משודרת סביב השעון, אל תוך הסלון, והחיים שלנו מתנהלים בין פלצות לייאוש. והעוקץ הוא שאחרי כל זה, עדיין נכונה הקלישאה שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע.
למרות שלרובנו שמות הנרצחים זרים-לכאורה לאוזן הישראלית, הפיגוע הרצחני התבצע בלב ליבה של הציונות. אחרי הכל, הם חלק מאיתנו גם אם הם יושבים על שטחים מעבר לקו הירוק בין תפר לתפר. אולי אנחנו לא מכירים אותם באופן אישי, אבל מבחינה סמלית, עבור רובנו - מלבד קומץ שמאלניים קיצוניים חשוכים - מדובר באסון של ממש, אסון בתוך המשפחה.
הרצון שלי בבוקר שאחרי היה אינסטינקט בסיסי, דחף לאובר-כיבוש. ניסינו הכל, כך סבור רוב הציבור, מלבד כאסח גמור. לראש הממשלה, אחרי אירוע כזה, יש מנדט ציבורי סוחף להסלמה צבאית ככל שיעלה על דמיונו הקודח, אבל גם הפעם הוא מעדיף למסור תגובה על-ידי שליחיו ולהמתין. נדמה כי גם הפעם המטבחון נשם עמוק ולגם כוס מים, כדי לנסות ולנצל את שעת הכושר המדינית וההסברתית שנוצרה. חבל לי שהפעם הזוועה לא הצליחה לחלחל לטרקליני אירופה המנוכרים ולא יצרה פאניקה בינלאומית שתגרור פעולת תגמול מאסיבית מצד ישראל. כולם עסוקים באסון הנורא ביפן. הצונאמי שם מחק את הרצח הנורא באיתמר. נראה כאילו עכשיו שוב השד חזר לבקבוק.
פיגוע בממדים אכזריים שכאלו נראה תמיד כהתפתחות חדשה שעליה יש שאמרו כי אחריה שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. אולם האמת היא, ששום דבר לא התחיל בליל שבת באיתמר ושום דבר לא נגמר ביל שבת באיתמר - הרצח הוא עוד תחנה ברצף של הידרדרות שני הצדדים אל עתיד לא ברור, אך בהחלט מאיים. גם התגובות עליהן החליט הקבינט אינן מבשרות ממד חדש שלא ידענו עליו. וגם אם תהיה תגובה מצידנו, עדיין לא יהיה בכך חידוש או סוף פסוק למערכה של הטרור והמלחמה נגדו. בקצב שלעתים הטרור מואץ ולעתים יש בו הפוגות, שני העמים הולכים כבר זמן ממושך בדרך של מלחמה, שלרובנו יש תחושה של חוסר-אונים מול תהליך שנראה מנותק מהמציאות.
עם יד על הלב תודו, ביבי עוד לא הביא, לא שלום ולא ביטחון, אלא ההפך. אבל מה שאותי ממלא באירוניה, זה שרק ממשלת הליכוד יכולה לנהוג בחוסר ריסון על גבול הבלתי אנושי ולהישאר על הכיסא. אני זוכרת שאחרי הטבח בדולפינריום ביום שבת (1.6.2001)
בנימין נתניהו, אז חבר-כנסת, התראיין ואמר שניתן להפסיק את הטרור רק על-ידי שיקום כוח ההרתעה של ישראל והנכונות להפעילו בעת הצורך. ביבי, התרברבת שבתקופת ממשלתך שיקמת את כוח ההרתעה של ישראל ולא הסכמת לקבל את הטרור כחלק משגרת היום. זה היה בזמן אירועי מנהרת הכותל ושלושת פיגועי הטרור בירושלים ובתל אביב, אז התרברבת, אדוני, ואמרת שערפאת והפלשתינים הבינו שאתה מסוגל להפעיל את מלוא עוצמת צה"ל עד הפלת הרשות הפלשתינית ומיגור כל ארגוני הטרור. על איזה ביטחון בדיוק אתה מדבר?
כאן ועכשיו, חברים, אנחנו זקוקים יותר מתמיד להיות מאוחדים. שוב הגיעה שעת המבחן שלנו בנוגע לחוסנה של החברה הישראלית. אנחנו זקוקים יחד לכל תעצומות הנפש שנוכל לגייס כדי לדכא את רגשות הנקם הפזיזים. לחזק ולסייע לכל אלו שזקוקים לנו כרגע. עכשיו, שעתו החשובה ביותר של העם הנבחר, עם ישראל.
