גורדון ליש היה עורכו הקבוע של קארבר ועל עבודתו חלוקות הדעות. יש גורסים ששיפר לחלוטין את הסיפורים ויש מתלוננים שעשה בהם שמות. הכל יודעים, שהעורך ליש שינה, קיצר, החליף פסקאות וקטעים ועשה בתוכנם של הסיפורים כבתוך שלו. אלמנתו של קארבר, המשוררת טס גאלאגר, החליטה להוציא לאור את הסיפורים הלא-ערוכים. אמת לומר, כקורא לא הקדשתי עד כה תשומת לב לתפקידו של עורך ספרותי.
למרות נסיוני כעורך בעתון, לא חשבתי על תפקידו של עורך הספרים והתייחסתי רק אל הסיפור המוגמר. כאשר הציגה אתי בן זיו את "סיפורים אחרונים" של קארבר במועדון הספר שלנו, הביאה את המידע על גורדון ליש ונדהמתי לראות שבאחד הסיפורים, מחק העורך שליש סיפור!.
זה הזכיר לי אירוע מאד יוצא דופן שאירע במעריב לפני שנים. העורך הספרותי נעדר והחליפו עורך חדשות. בידיו הלא-מקצועיות של זה נפל שיר והוא פירסם אותו במדור הספרות של העיתון. ביום ששי נדהם הסופר לראות, שהשיר שלו הופיע נטול שני בתים אחרונים. בתגובה לתלונה, השיב אותו מ"מ העורך: "ככה זה בחדשות. כשידיעה ארוכה מדי, מקצרים מן הסוף. אז קיצרתי". לא העליתי בדעתי שגם בספרות יש עורכים כמו בחדשות..
אז מה תפקידו של עורך ספרותי? באתר של הספריה החדשה כתב פרופ' מנחם פרי: "פרט למקרים נדירים מאוד, טקסט ספרותי - אפילו כתב אותו סופר נפלא - יש לערוך". ובהמשך הוסיף: "עריכת ספרות היא, בין השאר, פעולה פרשנית, הכרוכה גם בשיפוטי טעם... העורך יכול להציע, למשל, לשנות את מבנה הספר, את סדר פרקיו; לעבור מגוף ראשון לגוף שלישי; להוריד או להעלות את משלב השפה; לתת לקורא רמזים או להרחיק ממנו אמירות מפורשות מדי; למחוק שורות דביקות, הגולשות לחוסר טעם, לפטפטת, לגוזמאות; להחליק צרימות; ולעתים ממש לשכתב פסקאות שמסיבה כלשהי לא צלחו תחת ידיו של המחבר וזקוקות למגעו של אדם פחות מעורב... חלק לא-מבוטל מעבודה העריכה הוא עבודת מחיקה... עריכה כמוה כליטוש יהלום. אם אין יהלום אין מה ללטש".
א.ב. יהושע, הנהנה מעריכתו של מנחם פרי, השיב בפוסט משלו באותו אתר: "סופרים ותיקים שמצאו לעצמם סגנון ייחודי משלהם ובכתיבתם טבוע חותם אישי ומיוחד, עדיין זקוקים לעינו הבוחנת של עורך נאמן, מלווה, שמכיר היטב את יצירותיהם ומקיים עימם יחס של דיאלוג אמיתי וכן - דיאלוג נטול חנופה, שאינו חושש להיות ביקורתי". חשבתי, מי אני שאבקר את גדולי המקצוענים והנה מצאתי, שבפוסט שלו מנחם פרי לא מהסס למתוח ביקורת: "לא מעט מקוראיו הרבים של 'סיפור על אהבה וחושך' של
עמוס עוז, ספר חזק ומצוין לכל הדעות, יודעים שהספר היה נשכר אילו זכה להיערך. הוא היה יכול להגיח אל העולם כספר צלול יותר".
אני מסכים בהחלט עם דברים אלה על ספרו של עמוס עוז. אחרי שקראתי אותם, אוכל לומר שאני מסכים עם דבריהם של העורך הנודע והסופר הדגול על הצורך בעריכה. ועם זאת, לא תמיד עבודתם המשותפת מצליחה. בספר "אש ידידותית", למשל, נתקלתי בצרימות, שידו של העורך הייתה צריכה לסלק אותן. דמויות שהופיעו ונעלמו בלי שתרמו לעלילה או להבנת הדמויות ותיאור של אשה שחזר על עצמו ארבע פעמים בשלושה עמודים. היום אני מודע יותר לתפקידו של עורך ספרותי. עורך, לא שוחט ספרותי, כגורדון ליש.
