כזכור, לפני שבוע גרם
יהורם גאון לרעידת אדמה פנים-ארצית, בטרם תפסה רעידת האדמה היפנית את מרבית הכותרות. האיש הממלכתי והמאופק הזה הגדיר את הזֶמֶר המזרחי כ"זבל שלא ברא השטן".
ובכן, לא מעט שירים שנוצרו בארץ בשלושים השנים האחרונות עונים על ההגדרה הגאונית הזאת, תרתי משמע. קל מאוד לזהות שורות כגון "בך נתתי אמונה, // ועליי שיקרת, זונה" עם קבוצה אתנית מסוימת, אך אל מול כל מייבב מקצועי ניתן להציב חמישה שמות של אשכנזים למשעי הכובשים פלייליסטים עם מסרים קיטשיים וחרוזים פשטניים להחריד, כגון "כשקשה ורע לך ואת לחוצה // את לא יודעת מה שאת רוצה".
שורש הרדידות הפואטית הזאת אינו טמון במוצא הפזמונאים, כי אם במערכת החינוך הישראלית. "בטרם ניגשתי לכתיבה, ביליתי זמן מה בקריאה", העיד על עצמו בהומור המשורר והסטיריקן הרוסי-יהודי ויקטור שנדרוביץ'. אני סמוך ובטוח כי
אהוד מנור, נעמי שמר ויורם טהרלב התיישבו מול מכתבה לאחר שמערכת החינוך דאז מילאה את כרסם בעשרות שירי מופת, החל ברבי יהודה הלוי וכלה באלכסנדר פן.
מצב דומה אפיין את מערכת החינוך הסובייטית הקפדנית. בכיתה ב' נדרשנו לכבות את האורות בכיתה, להדליק נרות שהובאו מבעוד מועד ולדקלם יצירות מאת פושקין ולרמונטוב, כיאה למבוגרים המשתתפים בערבי שירה אמיתיים. אין זה פלא שכתוצאה משינון ודקלום בלתי-פוסקים, שיחת חולין של שני יוצאי רוסיה עד עצם היום הזה תשובץ בחרוזים, בדימויים ובפרפרזות.
ומה קורה בארץ? כמה שירי אלתרמן יודע בעל-פה בן טיפש-עשרה ממוצע? האם הוא מודע לכך שלשיר אמורים להיות עלילה מתפתחת, מקצב וחריזה מהוקצעת? לא ולא.
וזאת למה? כי מוריו לא השכילו לטעת בו אהבה לספרות איכותית. כי במקום לעסוק בתכנים ולשנן אותם, הם ידברו על אונומטופיאה, פסיחה וקתרזיס. כי במקום ללמוד את
לאה גולדברג, התלמיד יולעט ב"שירה עכשווית", שכל כולה רצף משפטים סתומים, נטולי חן ועומק שהיו מביכים לא רק את אלתרמן, אלא גם את דודי אסולין - "יש לי מעיל רחצה רך // בצבע החול // אני שמח, // הזין תמיד עומד". מילים: אהרון שבתאי (שלא בדיוק עלה מטריפולי).
כל עוד הנוער לא ייחשף אל אוצרות הספרות העברית, לא יספוג את "עוד חוזר הניגון", לא יתענג על "שירי אהב"ה וזה"ב" ולא יצרוב בזכרונו את "לא אני הוא האיש, לא אני", הוא ימשיך להצמיח יוצרים אנאלפביתים ולהוליד טקסטים איומים, בין אם אלה נועדו לפאב תל אביבי מעושן או לחאפלה.
