גם השנה, כבשנים קודמות, החלטנו לטעת מאות עצי זית, יחד, ישראלים ופלסטינים, בסאלם, ממזרח לשכם - המקום שבו חובלו אלפי עצי זית בידי מתנחלים. הגענו כדי לתקן את השטח החקלאי שניזוק, וכדי להבטיח את הגישה של החקלאים לאדמותיהם ולרעיית עדריהם. ההכנות והתיאומים עם צה"ל החלו לקראת ט"ו בשבט, אבל בראש מעייני מערכת הביטחון לא היתה חגיגת נטיעות אלא החגיגות בכיכר תחריר בקהיר. הרגישות והחשש גברו, שמא רוחות הדמוקרטיה תגענה גם לשטחים הכבושים. לכן, הם סירבו בתחילה לאשר לנו את קיום הטקס והנטיעות. את האישור השגנו לאחר משא-ומתן והצגת פעולותינו בעבר, ובכלל זה הנטיעות הקודמות ליד אלון מורה, בקרבת חוות סקאלי הידועה לשמצה, ובשטחי חקלאי הכפר סאלם. ואכן, בשבת (19.2.11) התקבצנו במחסום תפוח (שכרגע מאפשר תנועה חופשית של רכבים פלסטינים ללא עיכוב) כ-100 ישראלים טובים, מבוגרים וילדים, נוסעים לטעת עצי זית, המסמלים יותר מכל את הרצון לשלום ופיוס באזורנו. מי היה שם? אורי פינקרפלד ובני-ביתו מרבדים, אמנון ורנר מכרמיה, יואל מרשק מהתק"ם, זפה צוקרמן, רחלי מירושלים, יעקב מנור, רם כהן מנהל עירוני א', דני ואראלה דונייבסקי משובל, רחל תדמור מטבעון, יוסי ורותי מראש העין, יאיר ומרים זיו וילדיהם, דוד סיון ממדרשת שדה-בוקר, יפתח נתנאל מאוניברסיטת בן-גוריון, ועוד רבים וטובים אחרים. השטח הקרוב לאזור הנטיעות הוגדר על-ידי הצבא כשטח צבאי סגור. הכל התנהל בסדר ובשקט, מלבד מפקדי המשטרה הצבאית שרצו לעצור את התנועה שלנו. מזל שיש חטיבה מרחבית - הקשר הקבוע איתם, והתיאומים, הסירו גם את המכשול הזה. הנטיעות בוצעו על ציר "תרגיל", הדרך המובילה מהכפר סאלם לשטחי החקלאים ובהמשך ל"חוות סקאלי". המקום מוכר לנו מהעבר - מתנחלי אלון מורה פגעו במקום הזה, ואנו נטענו ותיקנו בשנים הקודמות. לאחר צעידה רגלית בציר הגענו לשטח הנטיעות. שם חיכו לנו עשרות נערים ומבוגרים מחקלאי הכפר סאלם: עדלי ווליד שטייה ראש מועצת סאלם, אחמד מוחמד שטייה עם ילדיו, מצבאח חמאדן, גאפר זיאת שטייה, פאוד חוסין איסא, מוניר פאוזי עוואד, ועד רבים אחרים תושבי הכפר סאלם. איתם היו טרקטורים, כלי חפירה, ומשאית גדולה עמוסה בשתילי הזית שרכשנו בשכם (מכספי תורם אנגלי שעוזר לנו מדי שנה). המפגש היה מרגש מאוד. רובנו מכירים את האנשים ממפגשים ומעשים קודמים, כולל מסיקים, נטיעות ושיקום עצים שחובלו. בטקס קצר נשאו דברים אנשים יקרים שמאוחדים כולם סביב שמירת הקשר לאדמה, והאמונה שעצי הזית מסמלים שלום ופיוס בין העמים. לאחר הטקס חלק מהישראלים ירדו לבקר אצל המשפחות הפלסטיניות בכפר, והשאר עלו על האוטובוס לעצירה נוספת בחווארה. אני לא מאמין בחומוס ובחיבוקים, אבל אי-אפשר בלי עצירה בפלאפל המקומי. זאת הייתה הזדמנות נוספת למפגש עם האוכלוסייה הפלסטינית, ששמחה מאוד לארח אותנו. אתם יודעים מה ה"אני מאמין" שלי: ממשלות חותמות הסכמים; אנשים עושים שלום. תודה לכל מי שעזרו להגשים בסאלם חלום ולעשות שלום. עכשיו אין זמן לנוח על זרי הדפנה (או הזית) - עבודה רבה עוד לפנינו.