בערב יום השישי התרגשתי מאוד. תחילה שמעתי את נאומו מסמר-השערות של מועמר קדאפי, שבו הבטיח לכבוש את בנגאזי תוך כמה שעות ולערוך שם מרחץ-דמים חסר-רחמים בקרב המורדים.
הייתי מודאג מאוד ומרוגז מאוד על הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד על ארצות-הברית, שבזבזו ימים ושבועות על מליצות ריקות, בשעה שהרודן כבש את הארץ בחזרה, עיר אחרי עיר. ואז ראיתי את המראה שכמעט לא-ייאמן: מועצת-הביטחון של האו"ם התכנסה מיד ותוך ויתור על נאומים קיבלה בו במקום החלטה שאישרה התערבות צבאית בלוב.
מה שקרה אחרי זה בכיכר המרכזית בבנגאזי הועבר בשידור חי באל-ג'זירה. זה הזכיר לי את מה שקרה בכיכר מוגרבי בת"א ב-29 בנובמבר 1947, כאשר עצרת האו"ם קיבלה את ההחלטה לחלק את הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית. רגשות ההקלה והשמחה עברו על גדותיהם. ההיסוס של ארצות-הברית ומדינות אחרות להתערב באופן צבאי בלוב היה שערוריה. שערוריה מפלצתית. ליבי-ליבי עם העם הלובי. וליבי נחמץ.
בשבילי, אי-התערבות היא מילה גסה. היא מזכירה לי את מלחמת-האזרחים הספרדית, שאירעה בנעוריי. אז, ב-1936, הרפובליקה הספרדית והעם הספרדי הותקפו על-ידי גנרל ספרדי בשם פרנסיסקו פרנקו, שהביא שכירי-חרב ממרוקו. התוצאה הייתה מלחמה עקובה מדם, עם מעשי-זוועה ללא-ספור. פרנקו קיבל עזרה מכרעת מצד גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. מטוסי חיל-האוויר הנאצי הפעילו טרור נגד הערים הספרדיות. הפצצת העיר גרניקה הונצחה בציור המפורסם של פבלו פיקאסו (סיפרו שכאשר כבשו הגרמנים כעבור כמה שנים את פריס, הם התפרצו לבית הצייר צעקו: "אתה עשית את זה?" - הוא ענה בשקט: "לא, אתם עשיתם את זה"). הדמוקרטיות המערביות סירבו בתוקף לחוש לעזרת הרפובליקה, וטבעו את המונח "אי-התערבות". פירוש הדבר היה בפועל שבריטניה וצרפת לא התערבו, בעוד שגרמניה ואיטליה עשו את שלהן.
ברית-המועצות הייתה המדינה היחידה שהושיטה עזרה לרפובליקה הנצורה. כפי שהסתבר לנו מאוחר יותר, סוכניו של סטלין ניצלו את המצב כדי לחסל את שותפיהם למאבק - הסוציאליסטים, הסינדיקליסטים, הליברלים ועוד. בזמן-אמת זה נראה כמו מאבק בין בני-אור ובני-חושך. אידיאליסטים מכל העולם נהרו לבריגאדות הבינלאומיות של הרפובליקה. אילו הייתי מבוגר בעוד כמה שנים, הייתי בלי ספק מתנדב גם אני. במלחמת תש"ח שרנו בלהט את שירי הבריגאדות הבינלאומיות בעיבוד עברי ("בחזית שכונת-התקווה"...).
לאדם שחי בתקופת השואה, ובייחוד לאדם יהודי, לא יכול בכלל להיות ספק. כאשר זה נגמר וממדי רצח-העם התגלו לעיני כל, נשמעה זעקה שלא נדמה עד היום. היכן היה עולם? מדוע לא הפציצו בעלות-הברית את קווי-הרכבת לאושוויץ? מדוע לא השמידו מהאוויר את תאי-הגזים והמשרפות במחנות-המוות? עד היום לא ניתנו לשאלות האלה תשובות מספקות. אנחנו יודעים ששר-החוץ הבריטי דאז, אנתוני אידן, שאל את הנשיא רוזוולט: "מה נעשה ביהודים האלה [שיצליחו להימלט]?". אנחנו גם יודעים שבעלות-הברית פחדו פחד-מוות שמא ייראה כאילו הם נלחמים "למען היהודים", כפי שטענה התעמולה הנאצית השכם והערב. אכן, בחזית האיטלקית השליכו מטוסים גרמניים מעל לקווי האמריקנים כרוזים שבהם נראה יהודי מכוער, בעל אף עקום, גוחן על אישה בלונדית, עם הכותרת: "בזמן שאתה מסכן את חייך, היהודי מפתה בבית את אשתך!". השימוש בכוח צבאי כדי למנוע מהנאצים להרוג את יהודי גרמניה - וגם את הצוענים - היה מהווה בלי ספק התערבות בענייניה הפנימיים. אפשר היה לטעון בצדק שאין זה עניינן של מדינות אחרות, ובוודאי לא תוך שימוש בכוח צבאי.
כן או לא? ואם התשובה היא שהיה צריך להתערב, מדוע זה חל על אדולף היטלר ולא על הפירר הקטן בטריפולי?
זה מוביל אותנו, כמובן, לקוסובו. שם התעוררה אותה השאלה עצמה. סלובודן מילושביץ ביצע מעשה של רצח-עם - גירוש עם שלם ממולדתו, תוך ביצוע מעשי-זוועה למכביר. קוסובו הייתה חלק מסרביה, ומילושביץ טען שזה עניין סרבי פנימי. כאשר קמה צעקה עולמית, החליט הנשיא
ביל קלינטון להפציץ מתקנים בסרביה, כדי לגרום למילושביץ לחדול ממעשיו. באופן רשמי הייתה זאת פעולה של ארגון נאט"ו. היא אכן השיגה את מטרתה: הקוסוברים חזרו למולדתם וכיום יש לנו רפובליקה עצמאית של קוסובו. באותו זמן מחאתי כף בפומבי ועוררתי עלי את זעמם של רבים מידידיי השמאלנים בארץ ובעולם כולו. הם טענו שההפצצה הייתה פשע, ועל אחת כמה וכמה מפני שבוצעה מטעם נאט"ו, שבו הם רואים את מכשיר השטן. תשובתי הייתה שכדי למנוע רצח-עם אני מוכן לכרות ברית גם עם השטן.
עיקרון אי-ההתערבות - עיקרון מת זה נכון גם היום. לא איכפת לי מי ישים קץ לפעולת-הרצח של קדאפי נגד עמו, לפני שזה מאוחר מדי. האו"ם, נאט"ו, ארצות-הברית לבדה - מי שיעשה זאת, יבורך.
לפני כמה ימים, ביום שבו הרג קדאפי עוד לובים כדרכו, קראתי מאמר של עיתונאית אמריקנית שאני מעריך אותה מאוד. היא תקפה בחריפות את הרעיון שארצות-הברית תפעיל בלוב אזור של אי-טיסה, בייחוד מפני שפול וולפביץ הנתעב, האחראי הראשי למלחמת-עירק, תומך בכך. נדמה שזה הפך לעניין אמריקני פנימי. הימין הקיצוני (שקוראים לו, משום מה, "שמרנים") - אנשי "מסיבת התה", ניאו-שמרנים ודומיהם - תומך ברעיון, ואילו "הליברלים" (עוד מונח מוזר שכזה) מתנגדים לו, מטעמים של תקינות פוליטית. בני-אדם נהרגים על-ידי רודן חסר-רחמים ומטורף-למחצה, ארץ שלמה הולכת לאבדון - אז מה לכל הרוחות זה נוגע לפוליטיקה האמריקנית הפנימית? איך הגיעו ידידיי לעמדה פסולה כזאת?
ברק אובמה היה שוב במיטבו - כלומר, הוא אמר את כל הדברים הנכונים ועשה את הדברים הרעים - או שלא עשה דבר. הוא קרא לקדאפי להסתלק, ואחר-כך עמד מן הצד והביט בחוסר-מעשה בעריץ שלא זו בלבד שלא הסתלק, אלא שהפעיל טרור נגד הערים שהשתחררו וכבש אותן בחזרה. שר-הביטחון האמריקני הכריז שזה יהיה מבצע קשה מאין כמוהו, והגנרלים שלו הזהירו מפני מלחמה נוספת, שארצות-הברית אינה מסוגלת לעמוד בה. אמריקה הכל-יכולה נראית כמעצמה שהייתה, שאינה מסוגלת לבצע אף את המבצע הצבאי הקטן ביותר נגד כמה מטוסים עלובים של רודן זניח. כל מפקד בחיל-האוויר הישראלי היה מבצע את הדבר בלי בעיות. "איננו השוטר של העולם!", טענו פוליטיקאים אמריקניים. אבל זהו בדיוק התפקיד של מעצמת-על - העוצמה מטילה אחריות.
המראה העגום של ממשלת אובמה במשבר זה מוכיח שארצות-הברית אינה עוד מעצמת-על, אלא רק מעצמה גדולה המבקשת להגן על אספקת-הנפט שלה בעזרת אוסף של מלכים ואמירים. אחרי הכניעה העלובה בפני שדולת הימין הישראלי והטלת הווטו נגד החלטת מועצת-הביטחון לגינוי ההתנחלויות, המסקנה עצובה באמת.
ציניקנים יאמרו שאמריקה רצתה בסך-הכל לשמור על קדאפי כדי שימשיך לספק לה נפט, כמו שהיא תומכת עכשיו ברודנים של בחריין וסעודיה המדכאים את עמיהם וממשיכים לסחור בנפט כאילו היה רכושם הפרטי. "אי-ההתערבות" הפקירה את ספרד בידי פרנקו ושמרה על היטלר בשלב העדין ביותר של התחזקותו. ואילו ההתערבות הישירה הביאה את מילושביץ לכלא פושעי-המלחמה.
ברצוני להבהיר את עמדתי לחלוטין: עיקרון אי-ההתערבות בעניינים הפנימיים של מדינה אחרת - כשהעניין הוא רצח-עם ודיכוי המוני - הוא עיקרון מת ויש לקבור אותו, לפני שהפגר יסריח עד לב השמיים. בעידן הנוכחי חייבות האומות למנוע מעשי-זוועה שיטתיים, המבוצעים על-ידי ממשלות פושעות נגד אזרחיהן שלהן. תפקיד זה מוטל קודם כל על מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם, אך כאשר אלה נכשלים - והם נכשלים לעתים קרובות מדי - החובה מוטלת על מדינות יחידות או על קבוצה של מדינות. יש לשבח את הליגה הערבית על 22 חברותיה, שתמכה פומבית וחד-משמעית בהתערבות צבאית בלוב (אך לא בארצות ערביות אחרות שבהן דוכאו ההמונים על-ידי כמה מאותם השליטים שהצביעו בעד ההחלטה).
לפני מאות שנים התקבל העיקרון שכל מדינה אחראית לתפיסתם ולהענשתם של שודדי-ים, בלי קשר לשאלה היכן פעלו ונגד מי. את העיקרון הזה יש להפעיל עכשיו נגד משטרים הלוחמים באזרחיהם. את מועמר קדאפי יש לתפוס ולהעמיד לדין. האנושות מתקדמת לקראת סדר עולמי. "אי-ההתערבות" היא ההפך מזה. החלטת מועצת-הביטחון מערב יום שישי הייתה צעד היסטורי. בדמיוני ראיתי את המטוסים הצרפתיים ממריאים משדות-התעופה שתי דקות אחרי ההצבעה. זה אומנם לא קרה, אבל העם הלובי ניצל וגורלו של קדאפי נחרץ.
אי-ההתערבות הפכה באמת למילה גסה בשיח העולמי.
