מי שלא ראה, כמוני, שמחת-פורים בשכונת
מאה שערים הירושלמית, לא ראה שמחה מימיו. מחר (יום ב', 21.3.11) יחגגו בה, ברוב הדר ופאר, את שושן-פורים, על-פי המסורת הנהוגה בערי הפרזות.
חג שושן-פורים של מאה שערים, כפי שנוכחתי במו עיני, ניחן בצביון מיוחד, שאין דומה לו בשום מקום אחר. במקום להתחפש לאחמדיניג'ד, ליובל המבולבל, או לספיידרמן, מתחפשים כאן לאחשוורוש, לאסתר המלכה, למשה רבנו ולרבקה אמנו; ליוסף בעל החלומות וכתונת הפסים, וגם לאדמו"ר ולספר-תורה. אבל הדמות הנערצת ביותר על כל המתחפשים היא זו של הרב
עובדיה יוסף, והשמחה בעננים.
בכלל, התחפושות הססגוניות של השכונה החרדית שמות בכיס הקטן את כל התחפושות החילוניות הנהוגות ברחבי הארץ. הן מצויות בה כמעט בכל חנות סשכונה, אבל המהדרין שבמהדרין אינם רוכשים אותן בהן, אלא ה"מאמעס" וה"בובעס" הן שתופרות אותן בעבודת-נמלים בבית, מעשה ידי אמן, בעמל של שבועות רבים מראש. גם המסכות אינן מביישות את הפירמה ועשויות בהחלט להתחרות בכל מסכה של קרנבל-ברזילאי בריו, או של המארדי-גרא בניו-אורלינס.
ולא שכחנו את משלוחי המנות, העשויים ביד ביתית מושקעת. כי במאה שערים נוהגות המשפחות לקיים מסורת כהלכתה, לפקוד בית-בית, ולהעתיר על יושביו רקיקים ומיני-מתיקה מכל טוב השכונה - כאלה שהריר עשוי לנזול למראיהם מפיותיהם של ילדים חילוניים שלא ידעו את יוסף.
עדלאידע בשרשרת החגים היהודיים, פורים הוא החג הבלבדי שבו מותר להשתכר, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ערב החג גדושות חנויות היין שבסמטאות בהמוני אברכים וגברי-קהילה, שקונים בהן מן המשכר-המשכר הזה, בלא להבחין במותגים ובלא לפרגן לז'רגון הפלצנות, המקובל כל כך בבוטיקים החילוניים. אלה מסתפקים ב"טעים" או "לא-טעים" בלבד.
להיט האוכל של פורים במאה שערים הוא הקוגל, שאין כלתו, ושלפי המסורת האידישאית, השלטת בה מזה דורות, הוא סמל לחיסולו של עמלק (ימח שמו וזיכרו). ראשי התיבות שלו מסמלים: עייר (ביצים), מייל (קמח), לוקשן (אטריות) וקרטופל (תפוחי-אדמה), וביחד - "עמלק". יחד עימו אוכלים בהנאה מרובה גם כיסונים (קרפלעך), שמסמלים, על-פי המיתוס, את סיפורה של מגילת אסתר, בה רב הנסתר על הנגלה, כשברפרטואר הזה נכללים, כמובן, גם אוזני-המן, לזכר תבוסתו של המן הרשע.
אבל את השמחה הגדולה ביותר ניתן למצוא בשטיבעלעך - בתי הכנסת של השכונה, שבהן קוראים את המגילה בדבקות ובנשימה עצורה, לקול המוני הרעשנים הצבעוניים וצחוקם הפרוע של הזאטוטים המחופשים. בתום קריאת המגילה מושלך הס, הרב מקדש ביין ובחלה, תוך שהוא מפזר על הרצפה פירורים ממנה. כהרף-עין שועטים לעברם האברכים, כמוצאי שלל רב - סגולה לברכת מזל ואושר מרבם.
בטרם שמשתכרים, עד דלא ידע, ולפני שמתגוללים עד אור הבוקר על רצפת בית הכנסת, מקיימים האברכים "פורים-שפיל" - מופע היתולי לחג, שבו אין הם מהססים להתיר את חרצובות-לשונם ולנבל את פיהם כמעשה-ליצנות. זה הרגע שבו מאחל אותו אברך, המחופש למרדכי, לעמיתו המחופש לאחשוורוש, את בירכת החג: "לשנה טובה שטינקדיגה ביצים" ("שנה טובה ביצים סרוחות"). והמבין יבין.
