מאבק מיותר של עובדים מיותרים

"מקצוע" העבודה הסוציאלית הגיע אל העולם בעקבות בעיות סוציו-אקונומיות קריטיות אשר מקורן בחוסר הסתגלותם של בני אדם רבים באירופה של ראשית השינוי הדרסטי, המהיר (יחסית), אותו הביאה אל העולם "המהפכה התעשייתית", שינוי אשר הצריך סיוע מיידי לרבים במערכת חקיקה אשר לא הייתה כלל מותאמת לאותו שינוי דרסטי; מאז סיום הגל הראשון של אותם ימים מהפכניים, חלפו להן 200 שנים בהן הותאמה מערכת החקיקה לשינויים אשר התחוללו בעקבות אותה מהפכה. במהלך שנות קיומו של "מקצוע" זה, התרחבו המעגלים בהם פעלו אותם אלו אשר עסקו בו לכיוונים הרחוקים עד מאוד ממהותו וממטרותיו ההתחלתיות, עד כדי הפיכתו למוביל לפיצול מרקם חברתי אגב קטילתם - במובנים רבים - של מרכיבי חברה נתונה. במערכת הסוציו-אקונומית ובביטוייה החקיקתיים בישראל של המאה ה-21, מקצוע זה, כמכלול, מיותר לחלוטין ואף מזיק: את נושא שיקום האסירים, יכולים לבצע מדריכים המתמחים בכך ללא כל צורך בתואר אקדמי לכל מדריך; הוא הדין בדיוק באשר לשיקום נוער עברייני (אין לשכוח כי כיום, בישראל, מחויב כל נער לשהות במסגרת חינוכית פורמאלית מוכרת עד תום כיתה י"ב); הוא הדין באשר להעצמת רבדים סוציו-אקונומיים הזקוקים להעצמה (ללא הבדל מגדרי); הוא הדין באשר לשיקום חולים, קשישים ונכים. פתרון ה"זבנג" בתחום הזוגי מיותרותו המובהקת של "מקצוע" זה, ונזקיו המהותיים והרבים כל-כך, הם בתחום יחסי זוגות (נשואים/ידועים בציבור כנשואים) בינם לבין עצמם, ובין כל אחד מהם לבין ילדיהם. בתחום זה העובדים הסוציאליים נוטים לפתרונות של "זבנג", אשר טיבם וטבעם, מעצם היותם "זבנג", הם: העצמת אחת (בדרך-כלל) מבני הזוג אגב גריסתו לחלוטין של בן-זוגה, כאשר הנזקים לילדי בני הזוג נתפשים - מתוך טעות - כ"רע הכרחי", רע ב"מיעוטו" - ולא היא. בטרם אפנה לניתוח נזקי הילדים כתוצאה מ"פתרונות" בנוסח של "זבנג", אנתח את הלך נפשו של בן הזוג. כל עוד בני הזוג חיים במסגרת זוגית, הם נוהגים (לפחות, במוצהר) לשתף ביניהם פעולה לביסוסה, קידומה, העצמתה, פיתוחה והעשרתה של המסגרת המשפחתית אותה הקימו אגב שימור זוגיותם. מטרה מוצהרת זו מושגת בשיתוף פעולה הדדי בין בני הזוג ובהעצמתו של כל אחד מהם על-ידי האחר; לכך מורגל גבר בחיי זוגיות, וכך מתעצבת הכרתו וציפייתו הסבירה כמי שעד עצם היום הזה ממש מהווה, ברובם המכריע של המקרים, כמפרנס עיקרי של התא המשפחתי. אולם, כאשר מתערערת יציבות זו מכל טעם שהוא, נשמט שטיח מתחת לרגליו של גבר תוך התעלמות גורפת של פקידת הסעד לסדרי דין (כינויה ה"חוקי" של אותה עובדת סוציאלית), ב"תסקירה", מדרך החיים אשר נהגה לאורך שנים בתא המשפחתי, דרך אשר תוארה לעיל בקווים כלליים. הגבר מוצא עצמו במגננה, משל היה נאשם העומד לדין פלילי, בתואנה לפיה היה "טרוד בעבודתו" וככזה, נמנע, כביכול, במתכוון מליטול חלק בגידול הילדים ובחינוכם, ולכן, על הילדים "להמשיך" (כביכול, כמובן) את "חייהם" "כרגיל" (היינו: במחיצת אמם, למרות שבמקרים רבים זמן ההורות של שני בני הזוג היה שווה - שוויון פורמאלי - עת התקיימה יציבות זוגית במסגרת המשפחתית). הגבר, שחווה את המציאות המשפחתית היציבה כהווייתה, מנסה לשווא לשכנע, בנתונים עובדתיים, את פקידת הסעד כי השערתה שגויה מהיסוד, אולם הגבר נתקל במקרה כזה בקיר אטום. לא רק שהגבר נתקל במקרה כזה בקיר אטום, אלא שפקידת הסעד מהלכת עליו אימים ו"מתייגת" אותו, בעזרתה ה"אדיבה" של אם הילדים, כ"אלים", כ"מתעלל" בילדים (כיום, הטרנד מדגיש את מה שמכונה כ"התעללות נפשית"), כמי שפגיעתו באם כמוה כפגיעה בילדים ("פגיעתו" באם בהקשר זה משמעותה: ניסיונו לשמור על נכסיו הממוניים, התעסוקתיים, האישיים ויתר נכסיו האחרים) וכ"מזיק" לילדים, לנפשם, להתפתחותם ולהמשך חייהם ה"תקינים". הגבר שרוי במקרה זה בהלם מוחלט: הוא לא ידע מעולם שהוא כזה... הרי משך שנים היללו ושיבחו אותו, הרי שנים זעקו כי הוא "אבא נפלא" (עדיין זועקים זאת, במסגרת תביעת מזונות כאשר מטרת הזעקה היא להגדיל את סכומן, אך מכחישים זאת במהלך דיון בענייני משמורת והסדרי קשר). אותו אב הופך מאדם עוצמתי למוץ נידף ברוח, ביטחונו העצמי "מתאדה" ונפוץ לכל עבר, גבר זה - שאיבד באיבחת עובדת סוציאלית - את כל עולמו, לא מבין זאת, נאבק בשארית כוחותיו בניסיון למזער נזקיו, אך מאבקו זה נדון מראש לכישלון ורק מעצים את נזקיו, היינו: נגזר עליו - כאמצעי לחץ - לשמור על קשר עם ילדיו ב"מרכז קשר", בפיקוח עובדת סוציאלית או שלוחתה, ולעתים בלוויית שומר חמוש בנשק חם (היינו: בעוד האישה המשמורנית איננה מוגבלת כלל בתכנים אותם היא מעבירה לילדיה, לרבות הסתה נגד מי שמממן את הזנתם, כלכלתם, חינוכם והוצאותיהם, הרי שהמממן עצמו מוגבל בתכנים אותם הוא רשאי להעביר לילדיו); הגבר נעדר מעבודתו וצפוי לפיטורין (אם הוא שכיר) או להרס עסקו (אם עשה את טעות חייו ועל סמך יציבותו המשפחתית הקים עסק עצמאי); הגבר מסגל לעצמו, בעל-כורחו ושלא בטובתו, התנהגויות של נרדף, לעתים - עד כדי פרנויה חסרת אחיזה במציאות (בין כל היתר: לאור הוצאת צווי הגנה ו/או מניעת הטרדה מאיימת באופן סיטונאי) ועל-ידי כך גבר מגומד ומוחלש עד כדי גריסה של ממש. פורעי החוק האמיתיים ניסיונות לשינוי מצב זה העלו עד כה חרס. בתי המשפט, מצידם, אינם עושים כל מלאכה שיפוטית מינימלית בהקשרים אלו, ו"סומכים את ידיהם" על תוצרי עבודתה ה"מקצועית" של פקידת הסעד (אשר למעשה, בהיעדר כל הכשרה וכשדעתה מוטית מראש לרעת הגבר, מתיימרת לבצע את עבודתו של בית המשפט) מעמיקים את התהום אליה הושלך גבר עד שהתגלגל עניינו לפתחם. גבר המנסה להתמודד התמודדות מינימלית עם תכניו של תסקיר, הרי הוא זוכה לתיוג נוסף: מבזבז את זמנו השיפוטי היקר של בית המשפט. וכך, גרסתה ההזויה של האישה שולטת בכיפה לכל אורך המאבק אותו אישה כזו מנהלת בנטען להיות אבי ילדיה, כאשר סופו של גבר לוחם להיות מורשע בפלילים בהיעדר חקירה של ממש אשר אמורה להיבחן על-ידי שופטים שלא עמדו בתנאי מינוי מינימליים ראויים ורצויים, אלא מונו עקב קשרים בלבד, מינויים הגורמים לקבלת תוצאות הזויות. חלקן של עובדות סוציאליות במצב האמור הוא חלק מכריע: הן אלו שעל פיהן יקום ויפול דבר למרות מראית העין (הנכונה פורמאלית, אך מיתממת מהותית) לפיה הן "רק" "ממליצות". מאבקן מזה שבועיים מדגיש, בין כל היתר, את השקרים הבאים: כביכול, הן עצמן "נזקקות"; תפקידן הוא - כביכול - "להעצים" את יחידי החברה הנזקקים להעצמה; כבודן - קיומו או היעדרו - נמדד, כביכול, בגובה שכרן; הן מרסנות אלימות ומשקמות פורעי חוק. במהלך אותה תקופה בת שבועיים נחשפנו לטיעוניהן השקריים האמורים, אחד לאחד, הן בתגובותיהן שלהן עצמן והן מניתוח נתוני שכרן, כדלהלן: שכרן משולם להם בגין שעות עבודה ספורות אשר לרוב אינן עוברות את מה שנמדד כשלושת-רבעי משרה; לעניין השלמת הכנסה: זו משולמת להן לפנים משורת הדין אגב בדיקת זכאותן לקיום מינימלי של מי שאיננו נמנע כליל מעבודה. לעניין אלימותן: כולנו נחשפנו בתכני תגובותיהן לתכני כתבות מוזמנות מטעמן ברשת חובקת עולם (רשת האינטרנט, www), להיקפה הנרחב של אלימותן הרבה, ובכללה: השפלת מתנגדי מאבק השכר שלהן, תיוגם כ"אלימים", תיוגם כ"זקוקים לטיפול", תיוגם כ"מי שהתבלבלו בנטילת כדורים" (כך, לשונן שלהן), היותם זוכים לייעוץ של עובדת (אחת, לפחות) של העיתון ידיעות אחרונות. כפי שראינו במהלך מאמר זה, עובדים סוציאליים דווקא מחלישים את יחידי החברה. כפי שהסתבר במהלך השבועיים האחרונים, העובדים הסוציאליים עצמם הם פורעי חוק (הפרעה בנתיב תחבורה, סיכון בנתיב תחבורה, הפגנות בלתי חוקיות וללא רישיון ועוד, לרבות הפרת אמונים בהתיימרם "לאבחן" בני אדם ב"שלט רחוק"). שיא שפלותן של פקידות הסעד הוא בטיעון לפיו ניתוק אב מילדיו ייטיב עם הילד באופן יחסי בהשוואה לאי-ניתוק כאמור; אין שקר מובהק מזה: דימויו העצמי של ילד לאב אשר תויג כ"בלתי ראוי לתוארו כאב" נמצא בתהום תחתיות; הרי הילד מודע לעובדה לפיה ביולוגית, מחצית הקוד הגנטי שבו, בילד, מקורו באביו, היינו: לקות נטענת המיוחסת לאביו, דבקה - כמעט בהכרח - גם בו (בילד); בנוסף, לגדול ללא דמות אב בכלל (ובצילה של דמות אב מושחרת-פנים) גורם מעצם יצירתו נזקים לנפשו ולגיבוש אישיותו של אותו ילד. מסקנת המאמר היא, כי ל"מקצוע" העבודה הסוציאלית אין זכות קיום - ודאי לא במתכונתו הנוכחית - בחברה הישראלית של המאה ה-21; ממילא, אין כל הצדקה להגדיל את מצבת כוח האדם של העובדים הסוציאליים ובוודאי שלא להעלות, חלילה וחס וחלילה, את שכרו של מי מהם.