בשקט בשקט, באופן סמוי ורחוק מן העין הציבורית והאוזן הקשובה לפגיעות בזכויות אזרח מהותיות, חלף, חמק מדיון ציבורי פומבי, פתוח וממצה, הדיון שהתקיים בוועדת חוקה חוק משפט של הכנסת, בהצעת חוק "חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)(תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010 שפורסמה ב"רשומות" מטעם הממשלה.
דיון זה התקיים וננעל מעט יותר לפני כשבועיים ימים. ביום האחרון של חודש פברואר השנה. מתוך 14 מוזמנים שהשתתפו בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט, 7 משתתפים היו אנשי משרד המשפטים, פרקליטים מהפרקליטות הפלילית שבשירות המדינה, עו"ד מהלשכה המשפטית של הנהלת בתי-המשפט, 2 קצינים מהמשרד לביטחון פנים וכן רמ"ד חקיקה במשרד הביטחון. עשרת משתתפים אלה מזוהים כולם עם הממשלה שמטעמה הוגשת הצעת החוק. מולם התייצבו 4 משתתפים מהסנגוריה הציבורית והאגודה לזכויות האזרח. לא למותר לציין ולהדגיש, כי בדיון זה לא נכח כל נציג שהוא של לשכת עורכי-הדין.
בתום הדיון, נדחו כל ההסתייגויות שהוגשו להצעת חוק זו, פה אחד. הצעת החוק, כמות שהוגשה היא בידי הממשלה - כפוף לשינויים מסוימים בעת ניסוח החוק - אושרה גם היא, פה אחד. במצב דברים זה החליטה ועדת חוקה חוק ומשפט, להעביר הצעת חוק זו לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת.
שני עניינים הם נושאה של הצעת חוק זו. ברשימתי זו מתכוון אני לעסוק, אך ורק בהצעת הממשלה הנכללת בהצעת חוק זו, לפיה מי שמבקש לערור על מעצר שנעצר הוא בבית משפט שלום ועררו על מעצר זה, נדחה בבית המשפט המחוזי, יאלץ להגיש בקשת רשות ערעור, לצורך הגשת ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, לבית המשפט העליון. כיום, במצב הדברים הקיים, פתוחה הדרך בפני מי שעררו על מעצרו בידי בית משפט השלום, נדחה בידי בית המשפט המחוזי, לפנות פעם נוספת בערר לבית המשפט העליון, בלא כל צורך בנטילת רשות מוקדמת לשם כך מבית המשפט העליון.
בהצעת החוק נכתב, כי תיקון החוק בעניינים הנכללים בהצעת החוק, מקורו בהמלצותיה של הוועדה המייעצת לשר המשפטים לעניין סדר הדין הפלילי ודיני ראיות, בראשות שופטת בית המשפט העליון,
מרים נאור. בהצעת החוק שהוגשה כאמור מטעם הממשלה מצוין, כי מטרת התיקון המוצע הינו לקבוע באופן שונה את האיזון הראוי בין עיקרון סופיות הדיון וסוגי העניינים שראוי שיתבררו בבית המשפט העליון לבין מימוש הזכויות המהותיות של עצירים ונאשמים.
הממשלה מפרטת בהצעת החוק, כי על-פי נתוני הנהלת בתי-המשפט, מתקיימים בבית המשפט העליון כ-1000 דיונים, מידי שנה, בנושא הארכות מעצר וכ-600 דיונים בעררים על החלטות בתי-משפט מחוזיים בהחלטות הנוגעות למעצר, כאשר מעל ל-40% מתוכם הם עררים שניים, שהם עררים של בית המשפט המחוזי, שניתנו בעררים על החלטות של בית משפט שלום.
מעבר למלים מכובסות אלה של "איזון ראוי בין עיקרון סופיות הדיון" אל מול "מימוש הזכויות המהותיות של עצירים ונאשמים" מסתתרת אמת עובדתית אחת, אשר לא ניתן להגדירה במלים הנוגעות ל"עקרונות" או ל"איזון ראוי". אמת צועקת ובוערת זו משמעותה, כי מי שנעצר מעצר ימים ועררו על מעצר זה נדחה בבית המשפט המחוזי, לא יוכל לערור - באופן אוטומטי, מיידי ובלי כל הגבלות שהן -על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי, לבית המשפט העליון.
הממשלה מציעה, בהצעת חוק זו, כי במסגרת בקשת רשות הערעור שתוגש לבית המשפט העליון, יוכל שופט, דן יחיד, לדחות בקשה שכזו, על הסף, בלא דיון בנוכחות הצדדים. היה ותינתן רשות הערעור המבוקשת, ידון בערר בית המשפט העליון בערר, בשופט יחיד.
כותב שורות אלה לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר, כי יום יבוא והנה ייעצר הוא, בידי בית המשפט השלום, אולם נתקיימה בו, גם נתקיימה, מציאות דברים זו. מששוחרר הח"מ למעצר-בית, בידי בית משפט השלום, הגישה הפרקליטות ערר לבית המשפט המחוזי- ערר שנתקבל, ושחרורו למעצר בית בוטל, בו ביום. על אתר ובאופן מיידי הגיש עורך-דינו, עו"ד מיקי חובה ממשרד אביגדור פלדמן, ערר לבית המשפט העליון בשל השבתו למעצר, כאשר על סיפה של שבת, בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון אישר שהותו במעצר-בית, כקביעת בית משפט השלום.
לו הייתה מציאות דברים, לפיה הייתה הצעת החוק, נשוא רשימתנו זו, בתוקף, בעת התרחשותם של דברים, לא הייתה מבוטלת החלטת בית המשפט המחוזי, בידי בית המשפט העליון, בתוך פחות מ-24 שעות והח"מ היה מצוי מאחורי סורג ובריח, תחת לשהות במעצר-בית. וזאת לדעת. נדירים שבנדירים (אם בכלל מתקיימת מציאות דברים שכזו, למעשה ובפועל!) הם מקרים בהם מתקבלת בקשת רשות ערעור, ללא קבלת תגובת הצד שכנגד.
יחד עם זאת, מעשה שבשגרה הוא שבקשת רשות ערעור נדחית בידי בית המשפט, על הסף. בדרך כלל, מבקש בית המשפט, בנסיבות שכאלה, תגובתו של הצד שכנגד. כל אותה עת, ממשיך מבקש בקשת רשות הערעור לשהות במעצר, שזהו מצב הדברים, שבגינו ובגדרו אמורה להיות מוגשת בקשת רשות ערעור שכזו לבית המשפט העליון, כהצעתה של הממשלה.
החירות הינה נכס יקר שמי שלא נשללה היא ממנו, אינו יודע ואינו מסוגל להוקירה ולהעריכה. איש אינו יודע מה יוליד יום ואם לא ימצא הוא עצמו, שלא בטובתו, מאחורי סורג ובריח. "שיקולי יעילות" או "סטטיסטיקת מספרים" אינם תחליף לזכות חופש התנועה ולבירור חזקת החפות, באופן מיידי ובלא כל מגבלות שהן.
קיומם של אפילו 300 עררים בשנה- ואף יותר- המוגשים לבית המשפט העליון, כערר שני, בענייני מעצרים, אינם מצדיקים שלילת זכות הגישה בהליכי ערר לבית המשפט העליון, כערר שני, בלא כל מגבלה חוקית שהיא. הצבת מחסומים בפני זכותו של מי שנעצר, מעצר ימים, להביא עניינו לבירור, בדרך של הגשת ערר - ואפילו יהא הוא ערר שני - בפני בית המשפט העליון, מהווה פגיעה בזכות יסוד חוקתית ומהותית בכיסוי של "יעילות דיונית". מוטב תוחזר הצעת חוק זה, בחלק אליו מתייחסת רשימה זו, חזרה אל הממשלה, למען תיגנז היא ותיעלם מן העין ויפה - יפה שעה אחת קודם.