נשיא המדינה הוא ג'וב לכל החיים, כמו שופט. אין לו סמכויות ביצוע, יש לו כבוד ויש לו כיבודים, וקיימת לו זכות גדולה מעצם האמון שניתן לו על-ידי האומה. מוטלת עליו חובה מוסרית - חובת הייצוג של האומה שבחרה בו. הנשיאות והנשיא הם אייקון חי של האומה על כל רבדיה. תפקידו להיות אוזן שומעת וקשובה לרבדי החברה כולם. אשר על כן, בחברה המתיימרת לערכיות, צפוי שיוצא הג'וב לאישיות מוסרית, שאין עליה מחלוקת, כזו שתרמה למעמד ולעם.
כל עוד שלטו מפא"י ולאחריה העבודה, נעשה מאמץ לשמור על הרמה הזאת בבחירת האישים לתפקיד הרם והמכובד. המהפך שהביא את הליכוד לשלטון, שינה את פניה המוצגים של הפוליטיקה, מ"זנות צמרת" היא הפכה ל"זנות רחוב". ההדר הבית"רי הזקוף, כופף עצמו בפני לחצי הרחוב המקופח, בפני בוחריו. השלטון הפך ממראית שליחות למען המדינה, למקור עוצמה נכסף ולתעשיית ג'ובים והון מתחכמת למקורבים. הפוליטיקה החדשה הזאת, הפכה את תפקיד הנשיא לעוד ג'וב יוקרתי.
זהו בתמצית הרקע שאיפשר את בחירתו של אדם כמו
משה קצב לג'וב הזה. מהיותו תוצר של הפוליטיקה החדשה המקופחת, המתחכמת ונטולת האידיאולוגיה, מתקשה קצב להבין, איך ולמה זה קרה דווקא לו? הוא משוכנע שאיזו יד נעלמה משכה בחוטים והביאה עליו את האסון הזה. בכל דרכו הפוליטית הוא עשה כל מאמץ ולא דרך על יבלות רגליהם של יריבים ומתחרים, הוא גם לא היווה איום עתידי ולא חסם דרכו של אף מבקש שררה. אז מי הוא זה שמבקש את נפשו? מי טרח להסית את הנשים לחשוף את קלונו ברבים? ואיזו תועלת תצמח לו מקבורתו?
היחיד שבא בחשבון הוא
שמעון פרס, ה"חתרן הבלתי נלאה", שנפגע קשות מתבוסתו וחיפש כל דרך לנקום, להיפרע ממנו, הצליח להדיחו וגם "נטל את הבכורה" לעצמו. ייתכן, אך הסיכוי לכך קלוש. פרס של העשור האחרון עייף מתככנות, מרבית עתידו כבר מאחריו.
אם לא הפוליטיקה, אז זאת ודאי הגזענות ה"מבורכת" המשמשת "בית חם ותומך" לכל מואשם ונחשד בכשריו. זאת ודאי המזרחיות ה"מקוללת". מי "צנינו עיניו" מהצלחותיו של "הפרסי הקטן מהמעברה"? מי בא להיפרע ממנו בשל תיעובו את התרבות, את השפה, את הסגנון, את הצבע הכהה? ככל שנהפוך בה, לא נמצא גזען מתוחכם כזה בסביבה.
ככל הנראה, ה"מושך בחוטים" הוא לא אחר מקצב בעצמו, וליתר דיוק - קצב הפרנואיד הסתבך במבוך של פחדיו, ובטקטיקה מניפולטיבית של יוזמה מיותרת מול אויב מדומה. הוא שכנע את עצמו שאותה "א' מבית הנשיא" מופעלת על-ידי מישהו ערמומי, שמבקש לסחוט ולהרוס אותו. יש לפנינו, כנראה, אירוע של תחכום יתר ומראית צל הרים כהרים.
קצב הוא קורבן קלאסי של מאורעות חייו של דימויו העצמי, יצריו וחרדותיו. מה שמשגע אותו זה, שהוא פעל בממלכתיות. מתוקף תפקידו כנשיא הלך להציל את ה"מלוכה" הרמה מסחיטה, והביא עליו אתונות של חורבן גדול. עוד שמטריפה אותו זו התובנה שנשים נועדו להעניק וגברים נועדו לקבל. "נשים נותנות וגברים לוקחים" - זה חוק בעולם. הרי נשות סיפורו, מעולם לא חשו שהן קורבנות! בטח לא של אונס! עד שהוא בעצמו הפך אותן לכאלה. ומתי? שנים רבות אחרי שנעשו המעשים.
למזלו הרע, היועץ משפטי ממנו ביקש סיוע להצלת מוסד הנשיאות, חסר עמוד-שדרה. אילו היה לו כזה, הוא היה פועל להציל את הנשיאות. אבל מזוז הוא לא יותר מפקיד חרוץ ואפור וזהיר, שנפלה לידיו עוצמה יתרה, בלי עוז לעשות בה שימוש. מזוז, בדרכו, חיפש כל דרך לחלץ את "כבוד הנשיא" מהבושה ומהביזיון. עד כדי כך שהתפתה לטיעונים מתוחכמים של אשפי המשפט, ששכר משה קצב להצלתו. אך גם אלה, שהתרגלו למעמדם הנישא, מוראם על השופטים לא עמד להם הפעם הזאת. לצנינים הם היו בעיני שופטיו ובעיני העם. עתה, בהינתן גזר הדין, נותר קצב ו"קופתו מרוקנת". עתה עליו לעמוד לבדו, מול האויבים הגרועים מכולם: הלעג והבושה הם "פרסים ראויים" בהם זכה ביושר, על כל ההתנהלות לכל אורך הדרך.
מהלכים עלינו אימים: "קצב לא ייכנס לכלא!", גאוותו ו"כבודו" לא ייתנו לו להיכנס לכלא! קצב יתאבד? או יקבל חנינה מהנשיא? או שיערער לעליון ויביא חוות דעת פסיכיאטרית שאינו שפוי? שהוא סובל מאישיות מפוצלת? לא היה אחראי למעשיו, ולכן הוא מוסיף ומתכחש להם. הרי אותה א' כבר טענה במפורש: "קצב הוא בן-אדם חולה!". עדיף להיות פסיכי מאשר להיות כלוא, או מת... להתאבד? לזה הרי צריך אומץ, וקצב פחדן! כל התנהגותו והתנהלותו היו מתוך פחד ומתוך בושה. מכל מקום, רוב הציבור לא יסתפק בפחות מכלא. קצב רצה את הג'וב הזה והתחייב להיות לסמל שיתגאו בו. ואם נבחרת להיות לסמל, אז תהיה סמל עד הסוף! סמל לכל החיים! לא היית מקור לגאווה, אז לפחות תהיה סמל לעשיית משפט הצדק! על זה קיבלת שכר וכבוד מעם ישראל ואת זה עליך להעניק לו בתמורה.
קצב הוא אכן סמל לתקופה מבישה בתולדות מדינת ישראל המתחדשת, תקופה שמתאפיינת בהשפעתו של הרחוב על השיח, על הפוליטיקה ועל התרבות.
