צבועים וגלויים

גלובס פרסם החודש כתבה מאלפת על שעוני היד של נבחרינו ומנהיגינו. במקום הראשון, איך לא, אהוד (אלרוב) ברק, עם שעון פאטה פיליפ בשווי של 142,000 שקל, וזה ממש לא מפתיע. את עיני צד אלי ישי, המשכים לתפילה בעזרת שעון ריימונד וייל בשווי 10,000 שקל. נניח בצד את השאלה המטרידה, מאיפה יש לישי את הכסף לקנות שעון כזה (ראו את הרזומה שלו: פעיל שס בירושלים, חבר מועצת עירייה, מנכ"ל אל המעיין, חבר כנסת ושר), ונעסוק בצביעות. האם זה מה שראוי למי שעומד בראש מפלגה המתיימרת לייצג את מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה, את העניים שבתוכנו, את מי שמתקשים לקנות לחם וחלב?

שמעתם את דוד שמרון, עורך דינו של ראש ממשלתנו? בתגובה על תחקיר ערוץ 10, שהעלה ממצאים חמורים מאוד בנוגע להתנהגותו של בנימין נתניהו בנסיעותיו לחו"ל, אמר שמרון בנון-שלנטיות: "אנחנו לא בתקופת הצנע. זה מה שמקובל היום בעולם - שראשי ממשלה לשעבר טסים במחלקה ראשונה ומתארחים במלונות פאר". לפחות דבר אחד אפשר להגיד לזכותו של ביבי: הוא לא צבוע. הוא אומר לנו בגלוי: אני נהנתן, אני רוצה את התנאים הטובים ביותר, ולעזאזל עם המינהל התקין ומראית העין ודרישות החוק. אני רוצה מחלקה ראשונה וסוויטה במלון דה-לוקס ורכב צמוד ומה לא, ושתקפצו כולכם.

התקשורת מתיימרת להיות זו המצביעה על עוולות, חוסר תקינות ואפילו עבירות פליליות. אך מה קורה כאשר אמצעי תקשורת עצמו נתקל בחוק או בפסק דין שאינם נראים לו? את התשובה קיבלנו השבוע פעמיים מקבוצת ידיעות אחרונות. החוק אוסר להקליט דיונים משפטיים. שופטיו של משה קצב דחו במפורש ובצורה חד-משמעית בקשה להתיר את הקלטתו או שידורו של גזר הדין במשפט זה. אבל את ynet זה לא ממש עניין. הוא הקליט לכל הפחות את התפרצותו של קצב כלפי השופטים ושידר אותה, תחת הכותרת "בלעדי". היום (ו', 25.3.11) יש לידיעות אחרונות עוד סיפור בלעדי: ראיון עם ענת קם. זה שמשפטה של העבריינית הזאת עדיין לא הסתיים, זה שגזר דינה טרם ניתן, זה שמדובר בעבירה בוטה על חוק הסוביודיצה - זה לא מזיז לחבורת מוזס. ודאי שזה בלעדי: אמצעי התקשורת האחרים שומרים על החוק ומכבדים את החלטתו של בית המשפט. עכשיו נראה האם ואיך תטפל מערכת אכיפת החוק במי שמצד אחד מצפצף עליה בריש גלי, ומצד שני - משתייך לברוני תקשורת רבי עוצמה.

איש העסקים החזק ביותר במשק אומר, שהוא רוכש את מעריב כדי להגן על חופש הביטוי. ההסבר הזה בהחלט סביר, לנוכח העובדה שאם מעריב היה קורס - מה שהיה קורה בוודאות בלי כניסתו של דנקנר - היינו נשארים עם נוני מוזס ושלדון אדלסון, וזה ממש לא ערובה לעיתונות חופשית. אבל דנקנר ייבחן לא באמירה אלא ביישומה. במילים אחרות: האם הוא יהיה צבוע או גלוי. האם הוא יתן הוראה חד-משמעית לעורכי העיתון לטפל בצורה זהה לחלוטין בעסקיו שלו ובעסקי מתחריו. האם הוא יעניק תנאי פרסום שווים לסלקום ולפלאפון, לשופרסל ולמגה. האם הוא יכיר בכך שככל שמעריב יתקוף אותו יותר - כך זה ישתלם לו יותר מבחינה מסחרית וציבורית.

לפי הח"כים מהימין, תמיכה בנכבה היא הסתה ו"תורת המלך" היא הבעת דעה. לפי הח"כים מהשמאל, תמיכה בנכבה היא הבעת דעה ו"תורת המלך" היא הסתה. מה שמוכיח, שלפחות בצביעות - שני הצדדים שווים.

סניגורו של משה קצב התנפל כמוצא שלל רב על דעת המיעוט של השופטת יהודית שבח. אבל ציון אמיר לא הסתפק בדברים החריפים שכתבה שבח, והוסיף כהנה וכהנה משלו (בראיון לערוץ 2 ביום שלישי בערב). הוא אמר ששבח כתבה ש"שברגל גסה הם [התביעה] הפרו את החוק"; לא היה ולא נברא. הוא אמר ששבח כתבה ש"הם [התביעה] גרמו לכך שלנשיא לשעבר לא ניתן משפט הוגן"; לא היה ולא נברא. הוא אמר ששבח כתבה ש"רוח רעה שטפה את האולם"; לא היה ולא נברא. מי שדורש - ובצדק - סיקור תקשורתי נכון והוגן; מי שדורש - ובצדק - להימנע מהדלפות מגמתיות; מי שדורש - ובצדק - לפרסם את הפרוטוקול והראיות; מי שדורש את כל אלו, מחויב קודם כל לעשות את זה בעצמו.

ג'קי מצא הלך השבוע לכלא משום שאיפשר לשני מאכערים להרגיש שהם משפיעים על מינויים ברשות המיסים. כמה ימים קודם לכן אמרה עדנה בקנשטיין, ששופטים רבים בישראל מתמנים בזכות קשרים ולא בזכות כישורים. אני משער שיש לפחות משהו בדבריה, כי היא הייתה נשיאת בית משפט השלום בתל אביב והאחראית על עשרות שופטים. זה אומר, שגורמים עלומים יותר ועלומים פחות משפיעים על עבודתה של הוועדה לבחירת שופטים, ובכלל זה על נשיא/ת בית המשפט העליון ועל שני השופטים העליונים האחרים היושבים בוועדה. עכשיו תסבירו לי בבקשה, כבודכם, מנין לכם העוז להטיף מוסר ולהעניש אחרים, שעושים במקרה הגרוע ביותר את מה שעושים בכיריכם, ושעושים אולי מעשים דומים לאלו שהביאו אתכם לכס השיפוט.