מעל קברו של חאפז אל אסד שבעיירה העלאווית קרדאחה, מתנוסס שלט עם פסוק מהקוראן: "צייתו לאללה, צייתו לנביאו ולבעלי השררה שבכם". על-פי הפרשנות, "בעלי השררה" הם השליטים בפועל, גם אם אינם שולטים בחסדי האיסלאם. לא לשווא נבחר פסוק זה, כי הוא אמור לתת הצדקה איסלאמית אפילו לשלטון של כופרים. מאז 1966 מצוי השלטון בסוריה בידי מיעוט עלאווי קטן, הנחשב בעיני האיסלאם ככופר, ועל-פי ההלכה האיסלאמית, לבניו לא רק שאין זכות לשלוט, אלא אין להם זכות לחיות.
במהלך שש השנים, מ-1976 עד 1982, ניסו גורמים מוסלמים, וביניהם האחים המוסלמים, להביא את שלטון העלאווים לקיצו, אך השלטון חיסל כ-50 אלף מהם: כ-20 אלף בכלא תדמור ועוד כ-30 אלף בעיר אל-חמה, כשזו הייתה נתונה להפגזה קשה, וחלקים ממנה נמחקו כליל. כשבסוף 1989 נפל צ'אושסקו נשיא רומניה, הופיעה על קירות בסוריה הכתובת: "כל צ'אושסקו יגיע יומו", כשלכל סורי ברור היה למי הכוונה.
מאז שעלה בשאר אל-אסד לשלטון באמצע 2000, התעוררו בלב האוכלוסיה תקוות כי נשיא מודרני, משכיל, רופא, גולש באינטרנט, יביא אביב חדש לסוריה, ואכן, במהלך החודשים האחרונים של שנת 2000, הותר לסורים לארגן מפגשים ציבוריים בעלי אופי פוליטי. אלא שהאליטות השולטות, ובראשן המודיעין, התנגדו להתרת הרסן, וסוריה שקעה שוב לדיכוי החירויות הפוליטיות.
אשליות של שלטון בעקבות הסתלקותם של נשיאי תוניסיה ומצרים לפני מספר שבועות, הכריז בשאר אלאסד על רפורמות במנגנון השלטוני, החל להופיע ברחובות ובאירועים ציבוריים, ובתחילת מארס אפילו השתתף בעצמו (הוא הרי רופא!) בחיסון ילדים בתחנה לאם וילד בקרבת דמשק. אבל אזרחי סוריה אינם מאמינים לו. הם רוצים לסלק את קרוביו המושחתים השולטים בחיי הציבור ובכלכלת המדינה, ומרפדים את כיסיהם במיליארדים, בעוד העם רעב ללחם. הסורים מקנאים באחיהם במצרים ובתוניסיה, אבל חוששים שהשלטון יתנהג כמו קדאפי.
החורן, החבל הדרום מערבי הסמוך לגולן, היה ועודנו החלק הנחשל ביותר בסוריה, שמאפייניו הם חברה שבטית, אבטלה גדולה, בצורת שרוששה כפרים, עוני ותחושות עזות של דחיקה לשולים. הכינוי המשפיל "חורני" נהוג גם בסוריה.
לכורדים שבצפון המדינה מלאי טענות נגד השלטון: הם מהווים כעשירית מאוכלוסיית המדינה, אבל לרובם אין אזרחות, אין מעמד חוקי ואין טיפול רפואי, לשונם אינה מוכרת ותרבותם מדוכאת. קאמישלי בירתם הייתה תמיד מוקד מתיחות עם הרוב הערבי.
מארגני ההפגנות בסוריה כינו את יום שישי האחרון "יום הכבוד", כדי לסמל את קץ ההשפלה שהם סופגים מהשלטון העריץ של משפחות אסד ומח'לוף. ביום זה נערכו הפגנות בערים סוריות רבות, אך בשבת וראשון המשיכה את המרי רק דרעא, בירת מחוז החורן. במהלך השבוע התרחבה יריעת ההפגנות אל ערים נוספות בחורן, ואפילו בדמשק חשו כמה עשרות אנשים שהפחד מהשלטון הולך ומתפוגג.
מראות הנחישות המערבית בלוב מכניסות את אסד למלכוד: אם יניח להפגנות, הן תתעצמנה כמו בתוניסיה, במצרים ובתימן. אך אם יפעל נגדן בנחישות, כמו שטיפל אביו באל-חמה ב-1982, הוא עלול להצטרף לקדאפי. בצעד חסר תקדים, התקשר אסד לנכבדי דרעא, התנצל על הרג המפגינים וביקש מהם להקטין את הלהבות. על-פי קוד ההתנהגות הסורי, השפיל הנשיא את עצמו כשהתקשר, ועתה על האוכלוסיה להחליט האם לבעוט בו לעזאזל, או לקבל את התנצלותו על הרג מפגינים. כך או כך, מצבו רע. כור ההיתוך הסורי הולך ומתחמם, בתהליך ליכוד העם נגד הנשיא.
טבח בידיים קשורות בפברואר 1982, כאשר מחקה דיוויזיית "פלוגות ההגנה" של רפעת אסד רבעים שלמים בעיר אל-חמה, ותותחיה הרגו ללא רחם כשלושים אלף גברים, נשים, ילדים וזקנים, כולם אזרחים סורים, סילק אז המשטר את כל העיתונאים, ועבר חודש עד שהידיעות הראשונות על הטבח דלפו לעולם.
להבדיל, זה שבוע שלם סוערת העיר דרעא שבדרום סוריה, על הגבול הירדני, שבמהלכו נהרגו כעשרה מתושביה מאש המשטרה, נעצרו מאות ונפצעו עשרות. אבל התצלומים, הקליפים והידיעות על המתרחש מגיעים לאינטרנט כמעט בזמן אמיתי, למרות שהשלטון סגר את הרשת הסלולרית ואת האינטרנט בעיר. דרך אחת שבה זה נעשה היא לנסוע עם הטלפון שבו צולמו המאורעות לכיוון ירדן, להתחבר לרשת הסלולרית הירדנית ולשלוח את הקליפ ליוטיוב. דרך אחרת היא להתחבר לרשת דרך לווין, תוך עקיפת הספק הסורי המצנזר את האינטרנט. יכולתם של אזרחי סוריה כיום לדווח על פשעי השלטון באופן מיידי באמצעות הטכנולוגיה המודרנית היא הסיבה להבדל בין מספר ההרוגים ב-1982 ובין מספרם כיום. שכן השלטון הסורי חושש כי הדלפת סרטי זוועה על הרג המונים בסוריה תגרום למדינות אירופה לתקוף אותו, ולו רק לשם סגירת חשבונות איתו על רצח חרירי, על תמיכתו באירן ועל הברחות הנשק לחיזבאללה.
התקשורת הרשמית הסורית מדווחת על "קבוצת פרחחים" המעוררת "אי-סדרים" בדרעא, שורפת משרדי ממשלה ופוגעת ברכוש הציבור, אך כולם בסוריה מבינים היטב את משמעות "אי-הסדרים", המתחוללים על-רקע הצלחת הרחוב בתוניסיה ומצרים לסלק את נשיאי שתי המדינות. האתגר שבפניו עומדת הקבוצה השליטה בסוריה הוא הפעם הגדול מאי-פעם שהוצב בפני המשטר הסורי מאז הפיכת הבעת' במרס 1963.
מדינה לא לגיטימית מאז שיצרה צרפת את סוריה כמדינה מלאכותית חסרת לגיטימציה ציבורית, הייתה המדינה קרועה בין הקבוצות השונות - הדתיות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלאווים), האתניות (ערבים, כורדים, ארמנים), העדתיות (סונים, שיעים וכיתות נוצריות) והשבטיות. השלטון השקיע מאמץ רב ביצירה ובפיתוח של תודעה לאומית שתכלול תחת מטריה אחת את כל הקבוצות, ושתיצור יעד חדש לנאמנות של המוני האזרחים. התקשורת והחינוך היו הסוסים העיקריים שעליהם רכבה הלאומיות, ושניהם היו בידי השלטון. מאז שתפס חאפז אלאסד את השלטון בנובמבר 1970, עסקה התקשורת הסורית יומם ולילה בקשירת כתרים לראשו לשם יצירת אווירה ציבורית שתקבל אותו כנשיא אהוב, מקובל ולגיטימי, ופסליו מפארים עד היום אלפי כיכרות ברחבי סוריה. אך ככל שהתעמולה הממשלתית התאמצה יותר, כך העם השתכנע פחות. אמנם, מאז החיסול האכזרי של המתקוממים באל-חמה, סוריה שקטה יחסית, אבל זהו שקט של פחד, לא של הסכמה.
המדינה נתפסת על-ידי מרבית אזרחיה כמכשיר דיכוי שנועד להשליט על 20 מיליוני אזרחיה את הקבוצה האכזרית והמושחתת, המגייסת את תמיכתם של ראשי המשפחות באמצעות הענקת מונופולים כלכליים היוצרים "חתולים שמנים" שאוכלים בכל פה את כספו של הציבור. השחיתות השלטונית מקטינה את אפשרויותיה של המדינה להשקיע כספים ביצירת מקומות עבודה. בשל היעדר תשתיות, לא הצטרפה סוריה לתהליך המודרניזציה הכלכלית המקיף מדינות רבות בעולם השלישי. שיעור האבטלה בסוריה הוא דו-ספרתי, ובשנים האחרונות הוכרחו מאות אלפים מתושבי הכפרים ברחבי המדינה לנטוש את החקלאות ואת בתיהם, ולעבור לערים כדי למצוא פרנסה אחרת. הציבור מאשים את השלטון בכל צרותיו, ובמידה רבה של צדק.
כדי להמשיך ולשלוט, מפעילה הקבוצה השלטת לא פחות מ-11 ארגוני ביטחון פנים, אלה גם פוקחים עין זה על זה, כדי להבטיח שלא יקום אחד מהם וישתלט על המדינה. רבים מאזרחי המדינה זכו לחוש על בשרם את יד הברזל של ארגונים אלה, המשליטים פחד בקרב האוכלוסיה. אלא שבשבועות האחרונים, לאחר שהחלה תנועת השחרור העממית הערבית להפיל נשיאים ומשטרים בעולם הערבי, החלו להיבקע סדקים בחומת הפחד גם בסוריה. השימוש ברשתות החברתיות אינו גדול, בגלל העוני, והפיקוח הממשלתי והצנזורה על האינטרנט, ועל התקשורת הסלולרית. לכן, השמועות על תאריכי הפגנות עברו בעיקר מפה לאוזן, אך נכונות התושבים לצאת לרחובות ולהיחשף כמתנגדי השלטון אינה גדולה. מחסום הפחד עדיין גבוה, ולא רבים מאמינים כי יש ביכולתם להביא קץ לשליטת המושחתים באמצעות הפגנות לא אלימות. בשאר אלאסד אמר לפני כחודש שסוריה אינה תוניסיה או מצרים, והוא צדק: הוא יילחם על השליטה במדינה בנחישות וללא כל רגישות, כי אם יפסיד, עלולים הוא ועדתו העלאווית להיות קורבן לשחיטה המונית שיבצע בהם הרוב המוסלמי. יש שמועות שסוריה שלחה לוחמים לסייע לקדאפי נגד אויביו, כי אם הוא ייפול, ישפיע הדבר לרעה על יציבות השלטון בסוריה.
הצעירים מפיקים סיסמאות שנועדו לעודד את עצמם ולבזות את השלטון. אחת מהן היא "אסד לבנאן ארנבּ אלחורן" - האריה שהיה גיבור גדול נגד החלשים בלבנון הופך לארנב מול גיבורי החורן. גם אם הדבר יצריך זמן וקורבנות (בעת כתיבת שורות אלו, מוחזקים על-ידי השלטונות מאות צעירים שהפגינו נגדם בימים האחרונים, כניסיון להנמיך את הלהבות), נראה כי הנחישות של צעירי סוריה לסלק את השלטון גדולה, ויש בהם קבוצות המוכנות לשלם בדם את מחיר החירות.
ותמיהה קטנה: בזמן האחרון השתתקה בישראל לחלוטין מקהלת "המומחים לסוריה", שבשנים האחרונות קראו לנו יומם ולילה לרדת מהגולן כי "כולם יודעים מה מחיר השלום עם סוריה" וגם כי "זו הדרך היחידה להפריד בין סוריה ואירן". מה קרה להם? הם כנראה בלעו את הלשון או שהם עדיין עסוקים בלעיסת הכובע.
אך דבר אחד בטוח: האייתולות של אירן וחסן נסראללה בלבנון מודאגים מאוד מן ההתפתחויות בסוריה, היות שאם המערב יתערב בנעשה בה, עלולה ההתערבות לסכן את הברית שבין משטרים האירני ובין המשטר הסורי, ואת הסיוע הסורי לחיזבאללה.
