בליל שבת ה-11 במרס, חזרה תמר פוגל בת ה-12 לביתה, ומצאה את שני הוריה, רות ואודי פוגל, את שני אחיה, יואב בן ה-11 ואלעד בן ה-4, ואת אחותה הדס בת השלושה חודשים מתים במיטותיהם. צוואריהם שוספו וחזותיהם נדקרו.
זה אינו חדש: אין מחסור בצעירים מוסלמים שייהנו לשסף את גרונו של תינוק בן שלושה חודשים ואחר כך יפנו לביתם כשהם חולמים על כיכר עיר או על תחרות כדורגל לכבודם שייקראו על שמם.
בעזה חגגו האזרחים את החדשות בצהלות ובחלוקת ממתקים. גם זה אינו חדש: במרחבי תרבות המוות הפלשתינית, יש ליגיונות אינספור, אשר בעוד אין הם נוטים לרצוח יהודים בעצמם, הם מרוצים וחוגגים את ניצחונם המפואר של אחרים.
ובעולם הרחב שבחוץ יש אי-רצון בולט לתת לסיפור כיסוי. וגם אם לא בדיוק מזעזע, היה בכך משום תזכורת מועילה עד כמה הדברים השתנו, אפילו תוך שנים ספורות. הסרטים שהראו פלשתינים רוקדים ברחובות ומחלקים ממתקים אחרי אירועי ה-11 בספטמבר, הוקרנו על מסכי הטלוויזיה בעולם, ויאסר עראפאת, ההומוסקסואל המעופש הזקן, נכנס מיד לתרגולת של תיקון נזקים, וארגן במהירות שיצלמו אותו תורם דם. אך הפעם כלל לא התעורר שום צורך בתיקון נזקים, כי לא נגרם שום נזק: התקשורת במערב פשוט הסיטה את עיניה מה"התחלקות" המצערת של חיות המחמד הפלשתיניות שלה. ממשלת ישראל הפיצה תמונות מזירת הרצח, אך תוך שעתיים הסירה יוטיוב את סרט הווידיאו. "התקשורת החברתית" החדשה העכשווית מפתחת כמעט אותו שיקול דעת דק מן הדק כמו זה של הרגיסטר החברתי הישן.
כפי שכתבה קרולין גליק: "לפני עשור, הגילוי כי שגריר צרפת בבריטניה דניאל ברנרד התייחס לישראל כאל 'אותה מדינה קטנה מחורבנת', היה מזעזע. עכשיו זה עניין שבשגרה".
היום הדה-לגיטימציה של ישראל היא כלל עולמית: למעשה, בימים אלה משלמים מנהיגים פלשתינים משלמים מס שפתיים ל"פתרון שתי המדינות" יותר מאשר האירופים. ביום העצמאות של ישראל, בריטים נכבדים מרקע יהודי כותבים לעיתון "גארדיאן" ומוקיעים את עצם קיומה של המדינה היהודית, ואילו "שבוע האפרטהייד הישראלי" הוא המתנה הרב-תרבותית של טורונטו לעולם.
בהפגינו את יכולתו המופלאה להחמיץ את העיקר, כתב ב-14.3.2011 יו"ר הקונגרס היהודי הקנדי בטוויטר: "אנונימיות באינטרנט מולידה כיעור".
ניתן היה לחשוב שגם אוויל בלתי רלוונטי זה היה מבחין כי המאפיין הבולט של ה"כיעור" הוא דווקא עד כמה הוא אינו אנונימי. שנה אחרי שנה עולץ העולם יותר ויותר באנטישמיות הגלויה שלו. אולי מוטב שישאל את ג'ון גליאנו (מעצב האופנה הבריטי) או את ג'וליאן אסאנג' (האיש שמאחורי וויקיליקס).
אבל לפעמים, כמו כאשר משספים את גרונה של תינוקת, גם במה שלא נאמר יש אמירה לא פחות נחרצת. לאחרונה שוחחתי עם יהודי הונגרי שהסתתר בבודפסט במהלך מלחמת העולם השנייה: ב-1944, לממשלה הפרו-גרמנית היה מחסור בתחמושת, והיא נאלצה להיות יותר יצירתית. הם אזקו את ידיהם של יהודים זה לזה בשרשרת ארוכה, העמידו אותם על גשר, תקעו כדור באלה שעמדו בשני הקצוות של השורה. אחר כך דחפו אותם לתוך נהר הדנובה, כך שמשקלם של המתים משך למטה את אלה שהיו ביניהם. דרושה קיבה חזקה לעבודה כזאת, כמעט חזקה כמו לרצוח תינוק בן שלושה חודשים. אבל בעוד חברי מספר את סיפורו, לא הרהרתי במפלצות שעל הגשר, ואפילו לא באלה שהריעו להם על גדות הנהר, אלא באנשים שמספרם היה גדול בהרבה, אשר אצו לעיסוקיהם, כשהם מצדיקים את מה שמתרחש. זה מה שעשה את ההבדל - גם אז, וגם היום.
