מגדל בבל חדש: דנקנר מול מוזס

רכישת עיתון מעריב על-ידי אי.די.בי. מהווה לגבי דידי עדות כואבת לתהפוכות הגורל: ב-1990 נאלצתי לעזוב את עיתון מעריב בגלל קבוצה זו [שבמרכזה קונצרן כלל], לאחר שחשפתי פרשת שחיתות שבה היו מעורבים אהרן דוברת וגורמים רבים נוספים. במקביל לחקירות מסובכות שנפתחו באותה תקופה, הופעל על-ידי קונצרן כלל נשק הפרסום ("חרם מודעות"), שהכריע את מעריב ולא הותיר לי ברירה אלא לעזוב את העיתון, לצאת למדבר ולכתוב את ספרי: "עגל הזהב", שבו חשפתי פרקים נוספים בפרשת השחיתות האמורה, וכן את אותם גורמים, ובראשם ידיעות אחרונות, שעשו ככל יכולתם לחפות על דוברת ועל הקונצרן ולפגוע בי אישית. בסופו של דבר: דוברת נאלץ לעזוב את קונצרן כלל, בגלל מעשיו שאותם חשפתי, אך מהר מאוד הוא הצליח לכבוש את העיתון: רוברט מקסוול, שהשתלט אז על מעריב, מינה את דוברת ליו"ר האקזוקטיבה במעריב... ואת דב יודקובסקי, שבאמצעות ידיעות אחרונות שבו שימש עורך גונן על דוברת, מינה לעורכו הראשי של מעריב. מקסוול טבע במצולות ושני אלה נפלטו ממעריב. חזרתי לכתוב במעריב ב-1996 לפי הזמנת עפר נמרודי [שרכש את השליטה במעריב ב-1992], לאחר שנשללה ממני האפשרות בעיתון גלובס לחשוף פרשות שחיתות של ארנון מוזס. שוב נאלצתי לפרוש ממעריב ב-2005, לאחר שהתעקשתי לחשוף פרשות שחיתות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, ולאחר שהעורך דאז, אמנון דנקנר (לא קרוב משפחה...), ניסה למנוע זאת בכל מחיר, גם במחיר מניעת פרסום האמת ומעילה באמון הציבור, וגם במחיר הסתלקותי ממעריב. עכשיו נכנס מעריב לעידן חדש. קבוצת אי.די.בי. ובה מי שהיה קונצרן כלל, עם בעלי-בית חדשים, היא שתחזיק ותשלוט ותכריע בעיתון שהיה נתון בעצמו לתהפוכות רבות.

עיתון ידיעות אחרונות, בראשו עומד ארנון (נוני) מוזס, נקלע לסיכון עצום. בפעם הראשונה ניצב מולו אדם נחוש ומקצועי ובעל עוצמה אישית גדולה ומוכחת, שיכול להכותו בשני אופנים: גם לגרום להקפצת התפוצה של עיתון מעריב בתוך זמן קצר ולדחוק את ישראל היום בחזרה למקומו הטבעי (אלא אם ישכיל אדלסון לפעול עכשיו להשבחת העיתון); וגם לגרום לצמצום משמעותי בתקציבי הפרסום שיופנו בעתיד הנראה לעין לקבוצת עיתוני ידיעות אחרונות - הן מצד קבוצת אי.די.בי. על כל שלוחותיה; והן מצד גורמים עסקיים-מתחרים גדולים אחרים, שייפעלו בהתאם ויסיטו תקציבי פרסום לעיתון שיהא השני בגודלו במדינה ויהפוך, מטבע הדברים, לזירת פרסום משמעותית ותחרותית יותר. נוני מוזס נקלע אפוא לצרה אמיתית, בדומה לזו שבה נתקל לפני כעשרים שנה בדיוק, בעת שהשתלט איל ההון רוברט מקסוול על עיתון מעריב (1990) ופצח ברכישת עסקים גדולים בישראל, ובהם: מניות חברת טבע, שליטה בחברת סאיטקס ועוד. מקסוול טבע ומת בנסיבות בלתי טבעיות שטרם התבררו עד היום, מה שמזכיר לי אדם נוסף שנהרג בנסיבות שטרם התבררו עד תום - עמירם ניר, בעלה דאז של ג'ודי ניר-שלום מוזס (אחותו של נוני). הסתלקות מקסוול מהעולם והתמוטטות עסקיו לאחר מכן חתכו אז באחת את התחרות העזה של מעריב מול ידיעות אחרונות. מעריב שוב עמד בפני סכנת קריסה. התחרות העזה חודשה רק בשנת 1992 לאחר רכישת השליטה במעריב על-ידי הכשרת הישוב, ובראשה יעקב נמרודי ובנו עפר נמרודי. משפחת נמרודי הזרימה מאות מיליוני ש"ח למעריב, באמצעות הכשרת הישוב ובדרך של גיוסי-הון, ללא הועיל כפי שיובהר בהמשך. כוחות גדולים פעלו נגד משפחת נמרודי ושליטתה בעיתון: מעריב נקלע לצרות והגיע בימים אלה לסכנת קריסה ממשית, לא במעט נוכח סיכול ממוקד ודה-לגיטימציה שהצליח נוני מוזס לבצע בעפר נמרודי במשך שנים - בעזרתו של עמוס שוקן מו"ל קבוצת הארץ, ובעזרתה המושחתת של מי שהייתה אז פרקליטת המדינה, עדנה ארבל (כיום שופטת בית המשפט העליון. למרות הראיות המפלילות, ארבל נמנעה מלהעמיד לדין את מוזס בפרשת האזנות הסתר והתמקדה בנמרודי בלבד; מוזס נמנע אז, באותה תקופה, מפרסום פרשת שחיתות אישית של ארבל ועניינים בעייתיים הנוגעים לבעלה. יד רחצה יד). עכשיו נפתח עידן חדש. דנקנר הציל למעשה את העיתון מקריסה ודאית שהייתה עלולה להתרחש תוך ימים עד שבועות. מעריב ייחלץ גם הפעם. ואם ישכיל דנקנר לאפשר לעיתון למלא את חובתו, נצא כולנו נשכרים. חובת ההוכחה, כאמור, נתונה בידי דנקנר. ניסיון העבר מוכיח כי דנקנר ממלא את התחייבויותיו.

כניסת דנקנר למעריב יוצרת מציאות חדשה, ועימה שאלות שנותרו פתוחות ובעיות חדשות. הצלת מעריב מקריסה ודאית היא הבשורה החשובה ביותר. הבטחת הציבור מזרועותיו הארוכות של ארנון מוזס הינה מטרה חשובה לא פחות. על אודות השאלות והבעיות נפרט להלן:

א) מעריב ניצל מסגירה - שאלת השאלות אינה: האם טוב שדנקנר רכש את השליטה במעריב; אלא: האם טוב ונכון הדבר שמעריב ניצל מסגירה. דומה שבנסיבות שנוצרו, ובהתחשב בעובדה שמעריב עמד בפני סגירה ודאית תוך ימים עד שבועות, הרי שכברירת מחדל טוב ונכון הדבר שקבוצת אי.די.בי. רכשה את השליטה במעריב. קיומו של עיתון מעריב חשוב לדמוקרטיה בישראל, ולו בכדי כמשקל נגד לעיתונות הבעייתית והמגמתית מבית היוצר של מוזס; ב) החשיפה של דנקנר - נזכור נא: קבוצת דנקנר-לבנת אומנם שולטת בקבוצת אי.די.בי., ומטבע הדברים היא תיתן את הטון במעריב, אך כדאי לדעת ולהפנים: מדובר בשרשרת של חברות (אי.די.בי., דיסקונט השקעות) הרשומות למסחר בבורסה. בשל זאת הן נתונות לפיקוח רגולטורי הדוק הן מצד רשות ניירות ערך והן מצד הבורסה. חברות אלה אף חשופות לפיקוח הדוק הן מצד הקבוצות המתחרות (ידיעות אחרונות, ישראל היום, עיתוני שוקן), הן מצד גורמים בעלי עניין, שיכולים בנקל להגיש תביעות יצוגיות, הן מצד גורמים עסקיים המתחרים ישירות בחברות מקבוצת אי.די.בי; ג) סכנה לצנזורה עצמית – דנקנר מבטיח באיגרתו לאפשר חופש ביטוי לעיתונאים במעריב גם באשר לסיקור חברות מקבוצת אי.די.בי. גם אם נקבל את הבטחת דנקנר כפשוטה, הרי שאין להקל ראש בנטיית הלב של כל כתב, כמעט (!!): לבצע צנזורה עצמית בכל עניין בעייתי הנוגע לנותן לחמו שבו הוא תלויה לפרנסתו. האם יהין כתב צעיר לדווח על זיהום אוויר חריג מצד מפעלי נשר? האם יעז עורך, זוטר או בכיר, לאשר בקלות סקירה השוואתית שתוצאותיה אינן נוחות לסלקום או לשופרסל לעומת מתחרותיהן? האם יקפידו כתבי העיתון ליתן גילוי נאות באשר לידיעות הנוגעות למי מחברות אי.די.בי? שאלות אלה יוותרו מן הסתם פתוחות. מסיבה זו יתקבל בחשדנות, מטבע הדברים, כמעט כל דיווח במעריב שיעסוק במוצרים מקבוצת אי.די.בי. או בעניינים הנוגעים למי מבכירי הקבוצה. רק אם יוכיחו עיתונאי מעריב שוב ושוב ולאורך זמן כי הם עושים מלאכתם נאמנה, בלי הנחות לבעל השליטה החדש, יוכל החשש להתפוגג וגם זאת בערבון מוגבל; ד) הצלת מעריב והאתגר עסקי – הצלת מעריב הינה תמורה חשובה בפני עצמה, בין אם נעשתה מתוך שיקול קר מצד דנקנר שתכליתו לצבור עוצמה מול הרגולטורים ומול המתחרים מכל הסוגים; ובין אם נעשתה מתוך שיקול עסקי-כלכלי, שעיקרו: הרצון לרכוש מותג תקשורתי משפיע, היכולת להופכו תוך זמן קצר לעסק כלכלי מרוויח, והאפשרות להשתמש בו כעוגן לייצור תכנים עיתונאיים עבור עסקי התקשורת הגדולים של קבוצת אי.די.בי. (סלקום, נטוויז'ן). אם ישכיל דנקנר לעשות את הפעולות הנכונות, כולל הזרמת כספים למעריב לשם מימון תהליך הבראה מקיף (כולל פיטורי עיתונאים מיותרים), אזי הוא יוכל לשלש את תפוצת מעריב בימי חול ולהביאו לימיו הטובים. זאת ניתן לעשות באמצעות שיווק נכון ומהיר באמצעות רשת שופרסל, ושיווק חכם באמצעות רשת סלקום וספקית האינטרנט נטוויז'ן. הקפצת התפוצה תביא, קרוב לוודאי, לגידול משמעותי ביותר בתקציבי הפרסום שיוזרמו למעריב; ה) נגיסה במונופולין של מוזס - עיתונו של ארנון מוזס נפגע מאוד מכניסת ישראל היום (בבעלות שלדון אדלסון) לשוק העיתונות. תפוצת עיתונו ירדה על-פי הערכות בכ-20% לפחות, אך מנגנון הרוע של האיש הקצין והיכה קשות: מוזס הגביר את הלחץ על נותני המודעות והפך בשנים האחרונות לאחד הסחטנים הגדולים בשוק התקשורת; מוזס משתמש בעיתון נגד פוליטיקאים שאינם סרים למרותו, וכמה מהם שהוא מתקשה להשיג הוא משחד באמצעות פרסומים מחמיאים ו/או במניעת פרסומים בעייתיים (שזו עבירה חמורה פלילית ביותר על-פי חוק העונשין); מוזס משתמש לעיתים קרובות הן בעיתון ידיעות אחרונות והן בעיתון כלכליסט כדי להלך אימים על מפרסמים גדולים ועל יריבים עסקיים; וגם על אחרים - כולל על שופטים בישראל. מחמת כל אלה, במדינה מתוקנת היה נוני נכלא מאחורי סורג ובריח; ו) המתריעים המגמתיים - גורמים מסוימים ובהם קבוצת הארץ (ובראשם עיתון TheMarker) מתריעים מפני השתלטות טייקון ברמתו של דנקנר על עיתון מוביל, הוא מעריב. זו הפעם הראשונה, נטען, שקורה כדבר הזה, שמסכן, כביכול, את חופש העיתונות, ומגביר את הריכוזיות במשק. טענות אלה לוקות בחסר:

• ראשית - הריכוזיות הגבוהה ביותר מתקיימת דווקא בשוק העיתונות הכתובה. לראיה: מוזס-שוקן שלטו בשוק העיתונות במשך עשרות שנים, ואף הסתירו במשותף דבר קיומה של הלוואה גדולה שקיבל שוקן ממוזס, ואת זהות האינטרסים שנוצרה ביניהם למוטט את מעריב; וכשנכנס אדלסון לשוק העיתונות, מיהר שוקן להציע לו שירותי דפוס ושירותי תוכן, מה שמלמד על התנהלות שאין בה תחרות אמיתית מול גורם חדש שנכנס לשוק, אלא מאמץ שתכליתו לשלב ידיים ולפעול יחד נגד המתחרים האחרים;

• שנית - קבוצת אי.די.בי. אינה גורם זר. המדובר בקבוצה שמממנת, בפועל, הזרמת תקציבי פרסום נכבדים לאמצעי התקשורת השונים, כולל ערוצי טלוויזיה, עיתונות כתובה, אתרי אינטרנט ועוד. סלקום, כלל ביטוח, כלל פיננסים, שופרסל, נטוויז'ן ועוד ועוד, הן אלה המאפשרות לכלי תקשורת, כולל לעיתונים ידיעות אחרונות והארץ, לקיים את עצמם. מחמת זאת, יש לדחות בשתי ידיים את הטענה המגמתית כאילו יש למנוע מטייקון כמו דנקנר לשלוט בעיתון חשוב במדינה; כמו גם את המחשבה הרומנטית שבד-בבד עם מניעת שליטתו בעיתון חשוב ניתן להשתמש ו/או לקבל את תקציבי הפרסום מקבוצת אי.די.בי., בלא שתתאפשר לדנקנר השפעה בשוק העיתונות.

דנקנר הציג באגרתו מיום 24.03.11 שורה של הבטחות נאורות חשובות ונכונות, שלאורן ייבחנו מעשיו. "עבורי זה אינו רק מהלך עסקי", כתב, "אלא גם מהלך חברתי-דמוקרטי אשר, כך אני מקווה, ירים תרומה חשובה לשיח הציבורי, לדמוקרטיה, לתחרותיות ולתרבות בישראל". "עיתון מעריב שאני רואה לנגד עיני", כתב דנקנר, "יהיה קודם כל עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי; עיתון שמחויב לשמירה על ערכי הדמוקרטיה, ובראשם שלטון החוק וחופש הביטוי; עיתון אשר ישים דגש מיוחד על רגישות חברתית, ועל יחס אנושי ושוויוני לכל אדם; עיתון שיהיה קשוב לרחשי לב הציבור ולקידום הגליל והנגב וכל יישובי הפריפריה". "עיתון מעריב שאני רואה לנגד עיני", מבטיח דנקנר, "יהיה עיתון איכותי, מקצועי ונטול פניות; עיתון שישמור מכל משמר על עצמאותם המחשבתית של עובדיו ועל האינטגריטי וחופש הבעת הדעה של העורכים, העיתונאים והכותבים בו".

אם יקפיד דנקנר לכבד את התחייבויותיו - כפי שהוא נוהג בחייו בעסקים אחרים - הרי שהצלת מעריב ורכישת השליטה בו על-ידי קבוצת אי.די.בי. עשויה להתברר כאחת התמורות החשובות במה שנראה כמגדל בבל החדש.