מכיוון שאני פנסיונר (כלומר, בטלן...) רואים בני המשפחה אפשרות להעסיק אותי במשימות מזדמנות. למשל, למכור מכונית משומשת. כך פנתה אלי בעלת מכונית (למען הדיוק: יונדאי גטס ידנית) וביקשה: "מכור אותה בשבילי. אני יודעת שקשה למכור מכונית ידנית, כי עם ישראל אוטומטי. אבל אתה תצליח".
קלי קלות, חשבתי ומיהרתי אל המחירונים של לוי יצחק (ה"תנ"ך" של שוק הרכב) ומחירון יד2 הפופולרי כדי לברר מה צריך לבקש ופרסמתי את המכונית באתרי האינטרנט. על המכונית תליתי מודעות וציינתי מחיר - 63,000 שקלים ככתוב במחירונים. מעט טלפונים הגיעו והשאלה הייתה אחידה "למה כל כך גבוה?" כשאמרתי "מחיר המחירון", התגובה נעה בין נחרת בוז ובין הערה מנומסת: "אבל מציעים את המכונית במחיר הרבה יותר נמוך".
הסתכלתי במודעות וחשכו עיני: אפשר לקבל מכונית כזאת ב-35-36 אלף שקלים וגם ב-45 אלף שקלים וב-49,500 שקלים. לפני עמידה על המקח. חזרתי אל בעלת הרכב בדמעות: "אין מצב. לא מוכנים לשלם”. היא מוכנה להוריד לששים אלף שקלים: "המכונית מצויינת, קילומטרז' נמוך ואני נוהגת בזהירות". ואז מתחיל דו-שיח של חירשים. אני מצהיר שאיש לא מוכן לשלם והעקשנית לא מוכנה להוריד: "ראית מה כתוב במחירון?!".
עברו שבועות ונמשכו הוויכוחים ובסוף - נמכרה ה"
מציאה". למה מרכאות? באמת מציאה. קנה אותה איש צעיר ב-53,000 שקלים. הוא לא הסתפק בטלפונים, אלא נסע ברחבי הארץ ובדק כל מכונית גטס ידנית. בדק וקנה. המחירון, רבותי, לא שווה.