השבוע התקיים בארה"ב אירוע זיכרון לאחד מהאסונות התעשייתיים ההיסטוריים הגדולים ביותר בארה"ב, שנחשב גם לנקודת ציון חשובה בהקמת מדינת הרווחה ותנועות הפועלים בעולם. האסון התרחש בשנת 1911 בדיוק לפני מאה שנה במפעל לייצור בגדים שפעל בעיר נו-יורק, והעסיק בעיקר מהגרות יהודיות ואיטלקיות, שהגיעו לארה"ב והועסקו בתנאים מחפירים.
לאחר שבוע עבודה מפרך בתנאי עבודה בלתי נסבלים, ובעודם מצפים לחופשת סוף השבוע, פרצה שריפה גדולה בבניין המפעל, וכתוצאה מכך למעלה מ-140 עובדים במפעל נשרפו בעודם חיים. הסיבות למותם הנוראי של העובדים היו הצפיפות הנוראית שהייתה במפעל, והעובדה שמנהלי המפעל, בצורה נפשעת, הרשו לעצמם לנעול את דלתות המפעל כדי להגדיל את תפוקת העובדים ולמנועה גניבות. באותה תקופה לא היו בארה"ב שום חוקי עבודה או איגודים שיגנו על זכויות העובדים, ולכן בעלי ההון יכולים היו לעשות כל דבר שיגדיל את רווחיהם, גם אם הדבר משפיל ומסכן את חיי העובדים.
הטרגדיה הזאת, באופן פרדוקסלי, הובילה להשפעות חיוביות על העולם כולו, כי התמונות המזוויעות של עובדים שקופצים למותם מהבניין כדי לא להישרף חיים, נצרבו בתודעה האמריקנית והן נחשבות בעיני היסטוריונים לאחת מאבני היסוד של מדינת הרווחה שאנחנו מכירים היום. המקרה העצוב הזה עיצב את ההיסטוריה של ארה"ב ושל העולם כולו, כאשר הוא היה אחד מהגורמים הראשונים שהובילו להקמת תנועות מחאה של עובדים בארה"ב, שפעלו למען זכויות עובדים וצדק חברתי.
הלקח שנלמד בעולם מהאסון הזה הוא שחופש כלכלי מוחלט מוביל לחוסר צדק מוחלט שיכול להסתיים בטרגדיה, ולכן מקרה זה היה הגורם המרכזי להקמת מדינת הרווחה שנועדה לאזן את חוסר הצדק והפערים החברתיים, שיוצר הקפיטליזם במופע הקיצוני שלו, כפי שהיה קיים לפני מאה שנה.
המקרה העצוב הזה והמשבר הכלכלי הגדול שפרץ בארה"ב בשנת 1929, הובילו לכך שהתגבשו בארה"ב עקרונות בסיסיים, שעליהם בעשורים האחרונים לא ניתן היה לערער. עקרונות אלה כללו את הזכות של עובדים להתאגד, את חובת הפיקוח של המדינה על פעילות בעלי ההון, ואת חובת הרגולציה על השוק. מדינת הרווחה הזאת שנוצרה בכל העולם המערבי לאחר מלחמת העולם השנייה נועדה לשרת את האזרחים, והבסיס האידיאולוגי שלה הוא הרצון למנוע חוסר צדק. כדי להשיג את המטרה הזאת, מדינת הרווחה אמורה לספק לאזרחים שורה של שירותים בסיסיים כמו חינוך, בריאות ורווחה, ואמורה יותר מכל לשמור על צדק בסיסי עבור האזרחים שחיים במדינה.
הלקח נשחק ונשכח הבעיה היא שהלקחים האלה של האסון נשכחו בתקופה האחרונה, ולכן אנחנו רואים ירידה בכוחה של מדינת הרווחה ובמקביל פגיעה בחוקי עבודה ובזכויותיהם של עובדים. בעולם כולו בעלי ההון מצליחים שוב להשתלט על הכלכלה, כשהם משתמשים במדינה על-מנת לחוקק חוקים נגד ארגוני עובדים, ונגד פיקוח של המדינה על הפעילות הכלכלית שלהם. ארגוני העובדים שאמורים למנוע מאסון כזה להתרחש שוב הולכים ונחלשים, ובעלי ההון הולכים ומתחזקים, כאשר המדינה מסייעת להם במקום לסייע לעובדים, שמשתכרים במשכורות נמוכות ועובדים בתנאים יותר ויותר בלתי נסבלים.
העובדה שהעשירון העליון בעולם מחזיק בלמעלה מ-80 אחוז מהנכסים, בעוד כל שאר העשירונים מחזיקים ב-20 אחוז בלבד, ממחישה את הבעיה בצורה הכי ברורה. אם לא יהיה שינוי מהותי, האסון הזה שהתרחש בתחילת המאה והמשבר הכללי שהתרחש בשנת 1929, ייראו לנו כ"משחק ילדים" לעומת המשברים והאסונות שיכולים להיווצר בעתיד.
בישראל של 2011 המצב לא שונה וממחיש לנו בצורה ברורה שהלקח ממה שקרה לפני מאה שנה בארה"ב, אז נהרגו מהגרים יהודים רבים, נשחק ונשכח. הפערים בחברה שלנו הולכים וגדלים, ארגוני העובדים שאמורים להגן על העובדים מזמן כבר לא מתפקדים, וחוסר הצדק בחברה שלנו רק הולך ומחריף. אני אפילו לא מדבר על היחס המחפיר שלנו למהגרים שמנוצלים פה בצורה מזוויעה וחיים בתנאים מחרידים, אלא על העובדה שאוכלוסיות שלמות של עובדים כמו מורים, עובדים סוציאליים ושוטרים נרמסות על-ידי המדינה ובעלי ההון, מבלי שיש להם ארגוני עובדים אמיתיים שיגנו על זכויותיהם ותנאי העבודה שלהם.
מקבלי ההחלטות במדינה והציבור צריכים להתעורר, כי אסור לנו לחזור מאה שנה אחורה, למצב שבו היו נועלים עובדים מאחורי סורג ובריח רק כדי להבטיח התייעלות כלכלית.
