פרשת השבוע, "תזריע", תיקרא השנה בנפרד בבתי הכנסת ברחבי העולם היהודי, משום שהשנה, שנת התשע"א, היא "שנה מעוברת" ומתייחדת בכך שהיא לא רק מן הפרשיות הקצרות שבספר "ויקרא" (בגין שישים ושבעת פסוקיה) אלא גם משום היותה עוסקת בעיקר במצוות ובהנחיות תורניות הנוגעות לענייני טומאה וטהרה, כמו למשל: טומאת יולדת, טומאת מצורע ועוד.
וגם אומנה, פרשת "תזריע" פותחת את ארבעת הפרקים [י"ב–ט"ו] הכוללים את סדרת שתי הפרשיות המקראיות "תזריע ומצורע", הכוללות את דיני הטומאות הבאות מגופו של האדם: טומאת היולדת [פרק י"ב] וטומאה הנובעת מן המחלה הידועה צרעת, שהיא בעיקר מחלה הפוגעת בעור האדם, כמו גם "צרעת הבגדים", "צרעת הבתים" ועוד. ברם, בתחילת הפרק שעוסק ב"טומאת היולדת" מציינת התורה פסוק שלכאורה נראה לא קשור ומנותק מן ההקשר הענייני, כדלקמן [ויקרא י"ב, פסוק ג']: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". קרי: כדרך אגב מוזכרת כאן מצוות המילה.
נשאלת השאלה: מה ראתה תורתנו הקדושה להזכיר בפרשתנו, בתוך עניין טומאת היולדת את עניין מצוות המילה? והרי כבר ניתנה מצווה חשובה זו לאברהם אבינו, בספר בראשית, כמצווה מחייבת לו ולדורות, שנאמר [בראשית י"ז, ט'–י"ד]: "ואתה (=אברהם) את בריתי תשמור. אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי...הימול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם...ובן שמונת ימים יימול לכם כל זכר לדורותיכם"?!
על עניין המילה וחשיבותה כבר נכתבו הררי פירושים והסברים "ונהרא נהרא ופשטיה". יורשה לנו להמליץ עיון במאמרו של ידידי המלומד ומזכה הרבים, ר' ניר אביעד הי"ו, אשר כתב באריכות דברים נלבבים "על משמעותה העמוקה של מצוות המילה ועל הרלוונטיות של מצווה חשובה זו לחיינו ובחיינו, כאן ועכשיו".
מכל מקום, נראה לנו להשיב ובפשטות שהזכרת עניין המילה בפרשתנו היא מעין "השלמה רוחנית" בכל הקשור לעניין טומאת היולדת". לומר לך: שאף על-פי שהבעל ורעייתו טרודים ועסוקים הן בשמירה ובהקפדה על מה שמכונה "נגיעה" ביניהם והן מהתרחקותה של האישה "מן הקודש", כמו למשל: "ואל המקדש לא תבוא" ועוד - ישימו על לב לקיים מצווה חשובה זו שהיא "אות ברית ביני וביניכם". ודו"ק. אשר על כן, התורה חוזרת הכא ומדגישה עובדה חשובה זו [ועיין עוד ב"ספר החינוך", מצווה ב' פרשת "לך לך" ורבנו חיים בן עטר זצוק"ל בפירושו "אור החיים" על אתר "ותחזינה עינייך מישרים"].
וראיתי נכוחה דברי ידידי הגאון, רבה של קהילת עדת תימן שבעיר האבות, באר שבע, הרב אהרון רון אל הי"ו, שהביא נפלא נוסף ו"בקצירת האומר" נסכם כך: כל מי שמתבונן בפרשת "טומאת היולדת" רואה שיש הבדל בין ימי טומאתה ללידת זכר ובין ימי טומאתה ללידת נקבה. וזאת, משום שהתורה דואגת לרגשותיה, כמו גם ל
כבודה של האישה היולדת כעניין שאמרו חז"ל: 'שלא יהיו כולם בשמחה ואביו ואימו עצבים', ובעיקר אימו. ומדוע? – משום שבדרך-כלל טקס ברית מילה שחייב להתקיים ביום השמיני נערך בשמחה גדולה: סעודת מצווה, דברי תורה, אורחים המגיעים מרחוק ומקרוב, צילומי הטקס ועוד. ואם האישה עדיין תהיה בטומאת לידה ללידת בנה הזכר, היא תהיה עצובה וכולם יהיו שמחים. לכן תורתנו קבעה שבעה ימי טומאה ללידת הזכר בלבד כדי שגם היא תוכל לשמוח ולחגוג יחד עם כל הבאים לטקס ברית המילה כשימי טוהרה (33 ימים ללידת הזכר) יתחילו כבר באותו היום שבו אמרה וציוותה התורה "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". שמחתה, חשיבותה וכבודה של האישה הם דבר חשוב בהשקפת העולם המקראית/תורנית והדבר בא לידי ביטוי מעשי בהזכרת ובהיכלל עניין המילה בתוך עניין "טומאת היולדת".
