קוראי מדור זה ישפשפו עינים למקרא מילים חיוביות על בית המשפט. לא חזרתי בי, ודעתי על האג'נדה של בית המשפט, בעיקר העליון, לא השתנתה. מוסד זה היה ונותר מעוז האנטי-לאומיות, ולעתים רבות מאד גורם המעדיף, הלכה למעשה, את המילה השניה בהגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" על פני הראשונה.
לא אחת השחזתי עטי ומקלדתי נגד התערבות בית המשפט בסוגיות של השקפת עולם ובזירה בה מתנגשים לעתים ערכים מנוגדים, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. הפעם אני מוצא לנכון להביע אמון במשפט הפלילי, כאשר הרקע לכתיבתי הוא גזר דינו של נשיא המדינה לשעבר.
ערעורים ב'תיק הנשיא' כזכור וכידוע, יצאו עוררין נגד הפסיקה ב'תיק' זה לא רק במיגזר הרבני, נשוא התייחסותי להלן. פובליציסטים ודעתני-משפט טענו כי העונש חמור למדי, הן בנסיבות הספציפיות והן בהשוואה לתיקים אחרים. בקשר לחומרת גזר הדין נטען גם כי "המשפט התנהל בתקשורת", ולבית המשפט לא נותרה ברירה אלא להחמיר ולספק את רצון ה'מדיה', צמאת הכותרות האדומות.
סוללת ההגנה עדין נאבקת על חפותו המהותית של הנשיא-הנאשם, וכמדומה שנשמעו בתקשורת קולות תמיכה מצד פרשנים ומומחים-למחצה המפקפקים ב'חומר הראיות'. מכיון שחומר זה לא נחשף (עדין?) לציבור אין, לדעתי, שום יכולת לצופה מהצד להביע עמדה רצינית בנדון, פרט למשאלות לב או מכח רוח הקודש.
לגיטימיות תורנית לבית המשפט עיקר דבריי היום מכוונים נגד אמירות רבניות השוללות את תוקף בית המשפט ואת הלגיטימיות שלו, גם בתחום הפלילי, מכח התורה וההלכה. אמירה כזו צפה לאחרונה בהקשר ל'תיק הנשיא', אך מוטת כנפיה היו עקרוניות. ואדגיש, אינני עוסק בדבריי היום בתחום המשפט האזרחי ולא ביחסנו לחוקי המדינה בתחום שבין אדם לחברו.
גלוי וידוע לכל בר-בי-רב כי בצד משפט התורה קיים 'משפט המלוכה', וכי 'כח המלכות' בשטח זה נתון לכל מימשל באשר הוא. מקור הסמכות התורני העליון הוא 'דינא דמלכותא', ובמשטר דמוקרטי הדברים מקבלים בסיס נוסף מכח 'תקנות קהל' אשר הציבור קיבל על עצמו. רבנים שעסקו בשאלה זו חיוו דעתם שיש תוקף הלכתי לחקיקה ולמשפט הפלילי בישראל (כן, גם לחוקי תנועה!), ותקצר היריעה מלצטט כאן פיסקאות תורניות בנדון.
נסתפק בהלכה אחת מהרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ח) המבטאת גישה עקרונית לסמכות ה'מלכות' בתחום הפלילי: "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". (ראו מאמר מקיף על "מעמדם ההלכתי של בתי המשפט בישראל" מאת פרופ' אליאב שוחטמן, בתחומין כרך יג, עמ' 337 ואילך. ראו גם בספרו של השופט בדימוס, ד"ר
גרשון גרמן, 'מלך ישראל').
לפיכך, אני מקבל באמון מלא את ההתדיינות הפלילית בבתי המשפט, כולל מסכת הראיות, למרות הטענה כי מנקודת מבט הלכתית צרופה קיימות מגרעות בדיני הראיות הנהוגים שם, כמו: הודאת עצמו, עד מדינה, עסקת טיעון, דיבוב משטרתי, עדות נסיבתית, עד נוגע בדבר, עד אחד, עדות אשה, עדות נכרי, עדות מחלל שבת, שופט אחד, שופטת נשית, שופט נכרי, שופט מחלל שבת.
גם כל השיטה המערבית(?) לפיה השופט צופה מן היציע בהתגוששות פרקליטות-סניגוריה ותפקידו להחליט מי שיכנע יותר, אינה תואמת את גישת המשפט היהודי לפיו השופט הוא החוקר והדורש והוא מציג השאלות העיקרי. אף-על-פי-כן, זה 'משפט המלך' בישראל תשע"א, וזו "מוראה של מלכות שאלמלא היא איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג,ב).
אי פגיעה בצדק הטבעי בודאי מקובלים הדברים, גם מצד השכל הישר והצדק הטבעי, שהרי החקיקה הפלילית אינה נגועה באפליה והשיפוט אינו נגוע בשוחד. ולוואי שבתיה"ד הרבניים יאמצו, למשל, את הנגישות הבלתי-אפשרית לשופט, מחוץ לאולם הדיונים, ויפעילו אותה כלפי דיינים.
כמדומה, שגם אם יש לנו, כשומרי תורה ומצוות וכבעלי עמדה לאומית, הערות על ארחות חייהם והשקפת עולמם של שופטים ושופטות - כמדומה שהאשמת מי מהם בנגיעה אישית או בהטיית דין בשל אינטרסים או דעות קדומות, טרם נשמעה במחוזותינו. כיוצא בזה טרם שמענו, ב"ה, האשמה של ממש כלפי שופטים על אפליה על-רקע דתי, לאומי, עדתי או השקפת עולם פוליטית.
אחתום איפוא מעין הפתיחה בהבעת אמון במערכת המשפט הפלילי בכלל, ובהכרעת הדין במשפט הנשיא לשעבר בפרט. אני קורא לעמיתיי הרבנים לתמוך בעמדה עקרונית זו ולא לשפוך את התינוק עם המים; את מיצוי הדין ברשעים עם מֵי הויכוח ההשקפתי בסוגיות דת, לאום וזכויות אדם.
