שוב נדרש אני לאורחות חייהם המופלאים של חכמי חלם, שחוכמתם הרבה מאפילה על מעשיהם המשונים. כידוע, חכמי החלם הם נזר הבריאה ובכך הם שונים מהותית משאר יושבי העולם. אין מנהג החלמאים כמנהג שאר הבריות, וזאת משום שהגיונם הבריא מורה ומכוון את מעשיהם, וכל חלמאי עולה על חברו בתבונתו המופלאה, וכולם יחד חכמים יותר מכל גויי תבל. דוגמה לכך ניתן להביא מהאופן המיוחד בו הם נוהגים במכוניותיהם.
כשהחלו הבריות לנווט באוטומובילים בדרכים ציבוריות וככל שרבו הרכבים, אירעו תאונות דרכים לא מעטות שגרמו לפציעות ואף למותם של הנוסעים והנהגים. ישבו פרנסי הארצות השונות וחוקקו חוקים ותקנות כדי שיהיה ברור מי נוסע ומי עוצר, מי עוקף ומי מוותר. וכדי למזער את סכנת ההתנגשות מתוך הפתעה, פזיזות ומעשה בלתי צפוי, החליטו שיש לסמן לפני כל סטייה מנתיב - פנייה, עצירה והשתלבות בתנועה. כך, החליטו הפרנסים, נייצר את שפת הנהגים שמזהירים איש את רעהו. הנה, ידידי, שים לב בבקשה, אני מתכוון בפנייה הקרובה לפנות ימינה, כך שתוכל להאט בזמן במקום להימרח לי על תא המטען, או לחלופין - בכוונתי לעצור בצידי הדרך, היזהר בבקשה כי מאט אנוכי.
בתחילת דרכם, כשהאוטומובילים לא היו משוכללים דיים, היו הנהגים מנפנפים בידיהם מחלון הרכב במיני סימנים מוסכמים, אך ככל שהזמן נקף הוחלפו תנועות הידיים בנוריות חשמליות שמרצדות באורות כתומים. נוריות משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, כך שניתן היה להבחין בסימנים מכל צד ומכל כיוון. אומנם המנהג הזה של האיתות לא מנע לחלוטין את ההתנגשויות ושאר התאונות המצערות, אך לפחות צימצם את המקרים הקשים הללו באופן משמעותי, וגם השתלב המנהג בהלכות העולם התרבותי ותרם לנימוס ולדרך הארץ שבה נוהג האדם בחברו.
גם החלמאים החלו לרכוש לעצמם אוטומובילים שנהרו בהמוניהם בדרכיה של חלם ק"ק, אך למרות שבספרי החוק החלמאי מצוין במפורש שיש לאותת, החליטו החלמאים שהמנהג המוזר הזה של הגויים מיותר לחלוטין. מה להם ולאלו שנוהגים מימינם ומשמאלם או מאחוריהם. שילמדו להסתדר. הנה אני, החלמאי, שועט בדרך וכל השאר יכולים לשתות את מימי אגם סניארדבי.
עוד יתרון גדול מצאו החלמאים במנהגם שלא להטריח את ידית האיתות – כך הם חוסכים באנרגיה ונוריות האיתות שמותקנות ברכבם אינן נשרפות! "עשרות זלוטים", גירגרו לעצמם החלמאים בהנאה, "נחסכים על-ידינו, וגם מנגנון האיתות עצמו נשמר לנצח נצחים".
אומנם פסקו חכמיהם העתיקים של החלמאים כי "חוכמה בגויים - תאמין", אך חכמי הזמנים המאוחרים יותר הסתייגו מפסיקה נחרצת זו ואף קבעו כי יש לברור מחוכמת הגויים רק את המתאים לטבעם של בני חלם ולחינוך המיוחד שקיבלו בדבר הצורך להתחשב ולכבד איש את רעהו (חינוך אותו הם מיישמים בראש חוצות ביד חזקה ובזרוע נטויה).
מנהגם המיוחד של חכמי חלם גרם לאסונות אינספור כשחלמאים מופתעים התנגשו איש ברעהו והטילו עומס רב על אנשי זק"א החלמאים, שהתרוצצו עם שקיותיהם וליקטו את שרידי האיברים של החלמאים שמזלם בגד בהם והם נחבטו עד צאת נשמתם. אלו שצלחו את התקרית ונותרו בחיים, פצחו בסדרת קללות קולניות (ובמקרים מסוימים בלחש או בלב כשהנסיבות לא התאימו, והחלמאי שהתפרץ לנתיבם מהשוליים מבלי לאותת, נמצא גדול-מידות במידה מדאיגה). זה שהחלמאים פצעו והרגו איש את רעהו לא עירער את ביטחונם בצדקת דרכיהם ונוהגיהם, ומה לענייני הבשר והעצמות מול הכסף הרב שנחסך?
למרבית הפליאה, גם המשטרה החלמאית שפועלת נמרצות באכיפת חוקי חלם מעלימה עיניים מהתקנה המפורשת הזאת, ומעדיפה להתמקד במנהגים אחרים, גרועים ככל שיהיו; אך מזו הקטנה, הם מדירים את פנקסי הדוחות שלהם. כנראה מדובר בשתיקה שבהסכמה ובהבנה הבלתי נמנעת כי חוכמתם של החלמאים גוברת על תקנות התעבורה.
תיירים ומבקרים שנוהרים לחלם מארצות הים, עומדים משתאים והמומים מול התופעה (המשונה בעיניהם) ומול זיו חוכמתם של תושבי המקום, אך למרבה הצער בשובם לארצותיהם אינם מסגלים את המנהג החלמאי וממשיכים בדרכם הנלוזה לתקתק ולקרוץ, לשרוף נוריות וגם לגרום לבלאי של מנגנוני האיתות.
לא פעם תהו החלמאים לפשר ההתעלמות הזאת של הגויים ממנהגם החכם, אך בסיכומו של דבר חיזק העניין הזה את אמונתם כי העם החלמאי הוא העם הנבחר, ומי שאינו רואה בו אור לגויים עוד לא התעלה לדרגת נאורות מספקת כדי להבין זאת, ולפיכך לא זכה במתת ההימנעות המופלאה, פרי חוכמתם הנשגבה של אנשי חלם, החכמים-בני-חכמים.