עובדים עלינו

שנים מספרים לנו שזה הדבר הגדול הבא, שהנה-הנה מתממש חזונו של דוד בן-גוריון להפריח את המדבר המהווה 60% משטח המדינה. והכל - בזכותו של צה"ל, ששוב יהיה החלוץ ההולך לפני המחנה ויעביר דרומה עשרות אלפי חיילים בהשקעה של עשרות מיליארדי שקלים. בא השבוע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, וגילה שבשורה התחתונה - עובדים עלינו. נכון, יש תוכניות והחלטות וכמובן גם ועדות, ויש אפילו מכרזים, אבל רק דבר קטן אחד אין: מימון. ובלי הסעיף השולי הזה, כל התוכנית הגרנדיוזית נשארת על הנייר וכבר ברור שלא תתמשש במועד שנקבע לה, אם בכלל. זה כמובן לא יפריע לפוליטיקאים, לקצינים ולפקידים להמשיך לספר לנו סיפורים ולמכור לנו לוקשים.

"הקלה בדרך" - זו סיסמתה של עיריית ירושלים, במשחק מילים על הרכבת הקלה ועל ההקלה שהיא תביא לתחבורה בעיר. בינתיים, הפרויקט המגלומני הזה רק סותם את מרכז הבירה, שגם ככה כמעט ואי-אפשר לנסוע בו. השבוע נסעתי כמעט 50 דקות באוטובוס משכונת מקור חיים עד שוק מחנה יהודה, ושם - ברחוב אגריפס הפקוק עד מחנק - נאלצתי לרדת, כי הנהג החליט שהוא לרחוב הזה לא נכנס ושינה את מסלולו. בדיוק באותן שעות הבטיח מנכ"ל עיריית ירושלים, יוסי היימן, שכבר היום (ו', 1.4.11) יורגש השינוי, כי הרכבת הקלה מתחילה לנסוע וחלק מהאוטובוסים יוסטו לרחובות אחרים. אלא שזו אחיזת עיניים: כל מה שיקרה הוא שהעומס יעבור מרחוב צר אחד למשנהו, כאשר רחוב יפו כולו הופקע לטובת הרכבת הקלה, בלי שום פתרונות חילופיים אמיתיים ובלי שנפח התחבורה הציבורית יקטן. ירושלים של זהב ושל נחושת ושל פקק.

תחזיקו חזק: יורם ארבל הושעה! שדר הספורט הבכיר ביותר בישראל הושעה! אה, כן, זה היה ל-48 שעות - בדיוק פרק הזמן שהספיק לו כדי לשדר בערוץ 10 את המשחק בין מכבי תל אביב לקאחה לבוראל. בדיוק 48 השעות שבהן ממילא לא אמור היה לשדר דבר ויכול היה לשבת בנחת בחומוסיה שלו ברמת-גן. זה היה "עונשו" של ארבל על כך שהקדיש את שידור המשחק בין ישראל ללטביה לעבריינית ענת קם. זה הזכיר לי את השעייתו של רון קופמן לאחרונה מהתוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט, לאחר שפיו הגדול עבר אפילו את הגבולות הייחודים שלו. קופמן הושעה בדיוק לתוכנית אחת וחזר מלא מרץ לאחר מכן, בלי כמובן שום סימן לאיזשהו ריסון עצמי. אז אם להשתמש בלשונו של קופמן עצמו: ההשעיות הללו הן חארטה, עבודה בעיניים ופח זבל.

מה עושים כאשר רוצים לקבור רעיון? מקימים ועדה. ואם רוצים להיות בטוחים? מרכיבים את הוועדה ממי שייפגעו במישרין אם הרעיון יאומץ. זה בדיוק מה שעשה יהודה וינשטיין, כאשר הטיל על ועדה פנימית של אנשיו לבחון את הקמת הגוף שיפקח על הפרקליטות. הרי ברור שאנשי משרד המשפטים בכלל והפרקליטות בפרט לא ימליצו על גוף בעל שיניים, גוף שיוכל לטפל בסחבת, גוף שיוכל למנוע הדלפות שערורייתיות, גוף שירסן את ריצתם של פרקליטים אחרי כותרות סנסציוניות, גוף שידרוש לעכב את קידומם של פרקליטים כושלים. אבל משום מה, לפחות בינתיים וינשטיין הצליח לעבוד על כמה חברי כנסת, שבירכו על עצם הבדיקה. נקווה שעיניהם ייפקחו כאשר אותה ועדה תגיש את המלצות הפרווה שלה.

לא אכנס כאן לכל פרטי ההטעיות במאמר התגובה של יורם שפטל על מאמרי בנושא משפט דמיאניוק. אני מבקש רק לתבוע את עלבונו של אליהו רוזנברג, ניצול השואה שהיה מעדי הזיהוי המרכזיים במשפט, ואשר אותו מכנה שפטל בשורה של כינויי גנאי. שפטל טוען, כי רוזנברג לא אמר אמת כאשר זיהה את איוון דמיאניוק כאיוון האיום, משום שעשרות שנים לפני כן העיד שאיוון האיום נהרג במרד בטרבלינקה. אך גם המחוזי וגם העליון קיבלו את הסבריו של רוזנברג (כפי שקיבל אותם קודם לכן ההיסטוריון מספר אחת בתחום, ד"ר יצחק ארד): גרסתו המוקדמת הייתה פרי עדות שמיעה שהתחברה למשאלת לב. אבל שפטל ממשיך להגיד שרוזנברג הוא שקרן. שפטל ממשיך למכור את הסיפור, כאילו רוזנברג זיהה את דמיאניוק לראשונה רק בבית המשפט. גם על כך כבר ענו שתי הערכאות, כאשר הציגו מסמכים מפורשים ולפיהם רוזנברג זיהה ספונטנית את דמיאניוק בשנת 1976, למעלה מעשור לפני שראה אותו במו עיניו. אבל את שפטל זה כנראה לא מעניין.

עוד בנושא ענת קם, ליתר דיוק - אורי בלאו. אבירי חופש הביטוי נזעקו כאשר היועץ המשפטי לממשלה הודיע שבכוונתו להעמיד את העיתונאי לדין על חלקו בפרשת קם. סתימת פיות, סכנה לחופש העיתונות - מה לא. אבל כל הדוברים (ובאופן ממש לא מפתיע, לא תשמעו בתקשורת דעות אחרות) עובדים עליכם. ראשית, התקשורת איננה מעל החוק. גם לחופש העיתונות וחופש הביטוי יש מגבלות, ובראשן החובה לציית לחוק. שנית, וזה העיקר: בלאו לא סתם השתמש במסמך סודי. לטענת המדינה, הוא קיבל 1,800 מסמכים גנובים, שיקר לרשויות שוב ושוב, העתיק את המסמכים שהואיל בטובו להחזיר ואז ברח מהארץ. בלאו איננו עבריין מקרי וחד-פעמי, אלא עבריין מתוחכם ושיטתי. על זה הוא יעמוד לדין, ולא על כך שמילא את תפקידו העיתונאי.