מהומות הדמים בסוריה וערעור ההמון על משטרו של הטרוריסט העלאווי בשאר אל-אסד, טומנים בחובם תקווה גדולה ובשורה נאה לישראל. למגינת ליבו של השמאל הישראלי האדוק, הדבק תמיד בנסיגות טוטאליות מרחיקות-לכת 'תמורת שלום' הרי לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, האפשרות של שלום-אמת, עם הגולן, נראית כעת מעבר לאופק יותר ויותר ריאלית.
התקוממות השבאב הסורי כנגד הרודן אסד ומשטרו הרצחני אינה דבר של מה בכך ועם כל תקוותינו אין כל ערובה שתצלח. שלטון המיעוט העלאווי ילחם על חייו עד טיפת הדם האחרונה ויטבח באזרחיו ללא רחמים מתוך הבנה נכוחה שאם-לא-כן יטבחו הם בו. עזרה מבחוץ למתקוממים, קשה להניח שתבוא.
צביעות המעצמות ובראשן ארה"ב נחשפת לעיני כל: וכי מדוע לא יתערבו ויתמכו באופוזיציה הסורית כפי שהתערבו בלוב כנגד הטרוריסט הבינלאומי קדאפי? שמא אסד אינו טרוריסט בינלאומי באותו סדר גודל? או שמא משום הבנתן כי ישראל היא שתצא נשכרת מהתערבותן זו באשר התפרקות המשטר הנוכחי בסוריה משמעה למעשה התפרקות סוריה לכמה גורמים, היעלמותה של סוריה שהכרנו במתכונתה הנוכחית ועם זאת, בהחלט יתכן, החלשות הדרישה ל'החזרת אדמות הגולן הכבושות תמורת שלום'?
בכן, דרושה סבלנות. יש להחזיק מעמד עוד כמה שנים ועם זאת להחזיק בעמדותינו, לשמור על הגולן ולא להיחפז לשום מהלך אווילי של 'שלום' מזויף כלשהו 'תמורת שטחים'. יש לתת לתהליכים הפנימיים בסוריה למצות את עצמם ויש לקוות שההמון הסורי יעשה את העבודה, אם לא בסיבוב הזה אזי בסיבוב המאורעות הבא, ישיג את מטרתו ויצליח במשימתו לסלק את אסד ומשטרו הרודני, משטר המיעוט העלאווי שאינו מייצג את העם הסורי בכללותו. אין זה אומר כמובן שתחת המשטר הנוכחי יקום משטר שאכן מייצג את העם הסורי, אם בכלל דבר שכזה הוא בגדר האפשר ואם בכלל יש דבר כזה הנקרא 'עם סורי'.
תחת הריסותיו של המשטר הרודני הקיים, של השלטון הריכוזי הטרוריסטי, ועם מתן קצת יותר זכויות לאזרחים ומעט יותר חופש, כך יש לקוות, לא יקום שלטון רודני-טרוריסטי חדש ולא תיכון עוד מדינה סורית אחת כפי שהכרנו אלא יעלו ויבואו הכוחות השבטיים והשליטה תעבור למחוזות. סוריה תחלש עוד יותר מבחינה צבאית, המוטיבאציות הלוחמניות ידעכו ועמן תדעך גם הדרישה האולטימטיבית להחזרת הגולן כתנאי לשלום עם ישראל.
במצב זה תידרש יוזמת שלום ישראלית, יוזמה לשלום-אמת עם הגולן: הגולן תמורת שלום. שלום הוא מצב של איזון בין הפוטנציות, בין העוצמות בכוח ובפועל, בין סך כל העוצמה הרוחנית-תרבותית-כלכלית-צבאית-טריטוריאלית של צד אחד לבין סך כל העוצמה שמנגד. שלום דה-פאקטו הוא למעשה המצב כיום בין ישראל לבין סוריה, כאשר ישראל מחזיקה בגולן וצה"ל צופה על דמשק מפסגת החרמון ומצב זה הוא שחייב להוות את המצע והבסיס לסיום הסכסוך ולשלום-אמת דה-יורה.
משמע, בתמורה לויתורה הסופי והמוחלט של סוריה על אדמת הגולן, חבל ארץ אותו איבדה בדין במלחמת ששת הימים ואשר שימש אותה לפנים להצקות ולהתקפות בלתי פוסקות על כל ישובי צפון-מזרח ישראל, בתמורה לויתור סורי על הגולן תהיה ישראל מוכנה לחתום על הסכם שלום עם סוריה.
לראשונה יהיה זה גם שלום-אמת בין ישראל למדינה ערבית באשר הוא יתבסס מבחינה טריטוריאלית על תוצאות המלחמה, דהיינו על איזון בין הפוטנציות ולא על מילים ריקות מתוכן המגובות בפיסת-נייר חסרת תוקף ומשמעות, וכמו-כן באשר הוא יתבסס על הדדיות בעוד כל צד יתן את מה שבאמת יש לו ויקבל את מה שהוא חסר: סוריה הגדולה תוותר סופית על חבל-ארץ זניח מבחינתה ואילו ישראל תמשיך ותפתח למופת את הישובים הרבים, החקלאות, התעשיה והתיירות, ותבסס את ריבונותה באותו חבל-ארץ שהיא כה זקוקה לו מבחינה אסטרטגית מול אותה סוריה ותהפוכות העתיד.
בתמורה לכך תעניק ישראל לסוריה ידע אקדמי וטכנולוגי רב ותמיכה גורפת בפיתוח הכלכלה והמשק הסורי, בחקלאות, בתעשיה המסורתית והכבדה, בהי-טק, במסחר וכו'. הוא שנאמר, הגולן תמורת שלום-אמת, שלום שיש בו ביטחון, שלום המביא עמו רווחה וברכה לעמים. ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.