חסר לנו הומור. אני מביט בעצב גדול על העבר היהודי במזרח ובמערב, בו ידענו את סודו של חוש הפרופורציה וקיבלנו כל מכה ומכה ממכות שבע ועשרים ומאה מדינה בדמע אך גם בצחוק, בייסורים עם חיוכים, בידיעה כי הדרך היעילה ביותר להתגבר על טרגדיה היא לדעת כי בעצם אנחנו דמויות במחזה קומי. אני מתגעגע להרשל'ה ולג'וחא, כסמלים המייצגים את היכולת להתחכם לכל צרה, לגייס את המוח הבלתי קונבנציונלי כדי ללחום את מלחמת הקיום. אני חוזר בקרבי מאה פעמים ואחת על הבדיחות העצובות הגורמות לנו להתפקע מצחוק על גורלנו, מספר לעצמי שוב ושוב אנקדוטות מפתיעות על אלוהים ואדם, על קבצנים ושועים, על נערי השווקים ועל נסיכים ורוזנים, על האהבה ועל השנאה, על הסכלות הכוחנית ועל החוכמה השורדנית. היה. נגמר. אין עוד.
אנחנו ארץ רצינית עד תהום. המבט הנוסטלגי על עבר בו הכל היה בעצם רציני הרבה יותר מאשר היום איננו יכול כמובן לשנות את המציאות הנוקשה הבוטה חמורת הסבר, החטטנית, הנקמנית, המתייגת והמבדלת, העוטפת אותנו מכל עבר. ככל נוסטלגיה, הגעגועים לשוב אל החיים שהיו והעיירות שחרבו והגלויות שעלו על שרטונים אם עלו או נשרפו אם לא עלו, הנוסטלגיה אל ההומור היהודי היא במידה מסוימת הפרעה נפשית. אבל חי נפשי, ההסכמה לקבל את החצץ שלנו כסלע קיומנו גם היא הפרעה לא קלה.
כמובן, מי לא יודע, יש המפעילים את כיסא המפלט מן הרצינות הנוקדנית על-ידי מה שהם קוראים סאטירה, אבל גם היא לוקחת את עצמה כל-כך ברצינות שאי-אפשר לראות בה אלא עוד מין ממיני המלחמות הקרות והשורטות הניטשות על כל אירוע שאפשר להפוך אותו לכתב אשמה על קרוב או על רחוק, על עשיר נהנתן או על דל אומלל לא עלינו, על שר עתיר מעשים טובים או על נתינו המחכה לחסדיו הרחומים, על מי שהמריא ולא נחת ועל מי שנחת ולא ימריא עוד, על מי שמונה לשררה ועל מי שמינויו סוכל בסיכול ממוקד ממקור ירי המתפאר במיומנויותיו.
החיים כאן כל-כך רציניים, שבלי הומור אי-אפשר אלא להפוך אותם לבלתי נסבלים בתכלית. אני רואה לנגד עיני איזה בעל מחבר משועשע שצופה בגלריה הנפלאה של הדמויות המאיישות את ארצנו הקטנטונת וכותב עלינו את הקומדיה האולטימטיבית. קשה להאמין שזה איננו קורה.
הנשיא הישיש כבד ההרהורים ואמרות הכנף הקוצר ברינה סגפנית כבוד שנזרע בדי עמל ובשנים ארוכות, ראש הממשלה הזורק שישה-שבעה כדורי מילים לאוויר בעברית צחה ובאנגלית מגוהצת והכל מבינים את שאמר אחרת ממה שהתכוון לומר כי הכדורים או נשארים תקועים או נופלים ומתנפצים, רעייתו הבוכייה על מר גורלה ועל שציפור-טרף תקפה אותה במקור המושחז, שר הביטחון המזהיר את הממשלה בה הוא הבכיר בשרים כי אלא אם כן לא תשנה את הדרך שהוא היה בין שולליה מחכה לה צונאמי מדיני בלתי נמנע, רעייתו ורעיית היועץ המשפטי שאינו מפסיק ללעוס בעיקר כשהטלוויזיה מטווחת את עדשותיה על פניו האבניות, קרוב לשלושים שרים וסגני שרים עם ובלי תיקים, עם או בלי הצהרות כבדות-משקל על עתיד העם היהודי ועל המחר המאיים להגיע מכל מקום,
מבקר המדינה המככב בלי לאות בתוכניות הריאליטי של ביעור השחיתות השלטונית שאינה יודעת מאין זה בא לה, חברי הכנסת המכים על ימין ועל שמאל בלי הרף ומחדשים חוקים בשקיקה משיחית, רבנים הפוסקים להחרים והמחרימים כל פוסק שאינו לרוחם, מנהלים בכירים שיכולותיהם המשקו-מנהיגותיות נקבעות על-פי שכר העתק והבונוסים שאיכשהו הוקצה להם, מגדלי יוקרה בהם דירות השוות יותר ממה שאדם יודע לספור ודירות צנועות יותר ממה שילד הגדל בארץ אחרת שקוראים לה "פריפריה" יכול לשאת, ועוד ועוד דמויות שצריכות היו להיות גיבורות תיאטרון שאפילו מולייר הגדול לא היה מצליח לכתוב אותו.
אבל לא. הכל רציני. הכל דרמטי. אובדן ההומור הפך לאחת הטרגדיות הגדולות של המקום הזה. אין פלא שתרבות הבידור חומקת מן המצב המדכא הזה על-ידי סדרה אינסופית של תוכניות אסקפיסטיות ההופכות את עם הספר לעם הפלזמה המטורללת המתגמלת את הצופים בריגושי פרסים ובהתרפקות על עושר לא נודע, בקלילות דקדנטית חסרת בושה ומעצורים. נכון שהארץ הזאת היא ארץ שאינה יכולה להרשות לעצמה לשכוח לרגע שמאבק רציני וחסר פשרות נטוש סביבה על עצם חייה, שהיא מאוימת, מוקפת אויבים וחורשי רעה, שיש לה כמו לכל ארץ כלכלה אבל יותר מכל ארץ ביטחון וקליטת עליות והפרחת שממה ועוד ועוד, אולם הכל היה כל-כך אחרת אילו הייתה שבה ונוטלת מאוצר ההומור היהודי על דורותיו ועל פזורותיו מעט שבמעט מן החוכמה הוותיקה והמנוסה הנותנת למוח העסוק כל-כך במה שמטריד עד אין די את החמצן הנקי שההומור בכלל וההומור היהודי בפרט הצטיין כל-כך בייצורו.
