נניח שקורא הטור הוא יוצר בתחילת דרכו. אף אחד, פרט לחתולתו החירשת, לא שמע עליו. או שנניח, כי הקורא הוא יוצר נישתי – אומנם יש לו קומץ עושי כפיים, אך מנהל הבנק דורש גיוס מעריצים חדשים, ויפה שעה אחת קודם.
מה הייתם עושים? ובכן, הפתרון שנוסה עשרות פעמים, הוא פשוט, לא יקר וציני בו-זמנית: כותבים שיר לזכר פלוני אלמוני. אופס, סליחה. את השיר יש להקדיש לא לאלמוני החי, אלא לסלב המת, או לכל הפחות, לסלב שבוי.
מי אמר גלעד שליט ולא קיבל כשני תריסרים של שירים פתטיים שנכתבו ברישול, יוחצנו בקפידה ופומפמו לכל עיתון, ביטאון, עלון וסתם גזיר נייר? רון ארד,
אילן רמון, יהונתן פולארד – כולם כאחד הפכו לקרדום למכור בו כרטיסים להופעות במתנ"ס השכונתי.
אך אליה וקוץ בה. מצד אחד, לא ניתן להשתמש באותו גימיק כל פעם. מצד שני, באקלים התרבותי הצחיח אין לנו יותר מדי כותבי שירים שהטקסטים שלהם עמדו, עומדים וממשיכים לעמוד בזכות עצמם. לכן אין זה מספיק לחרוז "שמיים" עם "מים" ו"לחיים", ולעשות קופה על גבו של הנווט המסכן.
