בשבועות האחרונים מלאה העיתונות החרדית בתחרות מוזרה: מי יהיה הלאומן והמסית האנטי-ערבי הקיצוני יותר. הדברים אינם חדשים. החרדים הציונים רוצים שהפרוסה הפוליטית שלהם תימרח בשלמונים מהימין. אך גם לכל תעלול יש גבול. פיקוח נפש היא הלכה העומדת ביהדות מעל כל שאר ההלכות (להוציא, חלילה, עניין השמד).
לתחרות הלאומנית נגררים גם עיתונים חרדים שהיו, לפני מספר שנים, שפויים, ודיברו על פשרה טריטוריאלית. העיתונות החרדית עוקפת מימין גם עיתונים דתיים-לאומניים כ"שבע" ו"מקור ראשון". עם התחדשות העימות ברצועת עזה, הגדיל לעשות עיתונאי חרדי ותיק, שאף יעץ ל
אהוד ברק לתקוף את עזה ואת החמאס מיידית - לאו דווקא מסיבות ביטחוניות, אלא "כדי לחזור למרכז הרייטינג הפוליטי ולחפות על מחדליו בעבר".
עם כל הכבוד לחופש הדיבור, עיתונות חרדית אמורה להיות כפופה לדעת תורה ולאחריות על כל מילה, כדי לא לגרור יהודים להסתות שתוצאותיהן שפיכות דמים. כך הייתה דרכם של "החפץ חיים" ואדמו"רי ישראל בדור שלפני השואה באירופה, כך הייתה דרכם של הרבנים זוננפלד ואלפנדרי בארץ ישראל, וכך הייתה דרכם של ה"בן איש חי" ורבני המזרח. מסתבר שמה שחייב פובליציסטים חרדים לפני דור, איננו מחייב עוד את חובשי המגבעות ולובשי השחור-לבן האוחזים בזרזיר העט ובעורב המיקרופון.
השבבניקים החרדים שהשתלטו על התקשורת החרדית - ושחלקם אוחזים בתואר "רב" - אינם רוצים להבין שלתמיכתם ב"יד קשה" בערבים וב"מדיניות ברזל" נגד העולם המערבי - יש גם מחיר: שפיכות דמים. החרדים הציונים, בשונה מלאומני הימין הציוני והציוני דתי, אינם מתכוונים לשלם בדמם עבור הלאומנות וההסתות, אלא בדמם של אחרים. לעבירה החמורה הזו קוראים: "לא תעמוד על דם רעך". קרי - לא תרצח! בלשון העם - "המלחמה היא חיינו - אך לא בשבילנו".
כותב שורות אלה, החוגים שלנו וכמובן גדולי הדור שלנו - שוללים כל התגייסות לצבא, שעבורנו איננו רק צבא כיבוש (שזוהי רק תוצאת טומאתו) אלא צבא כופר, שבינו לבין יהדות אין ולא דבר. כאוחזים בעמדה זו, לעולם לא נסמוך על מעללי הצבא, שולחיו ו"נסיו". ואם איננו ממליצים לעצמנו לשרת בו, משום פיקוח נפש, בוודאי שלא נציע זאת ליהודים או לנוכרים. דחיית השירות בצבא איננה נעוצה רק ב"לימוד תורה", שהרי גם למי שאינו לומד תורה לא מומלץ להתאבד בצבא שזר לדרך התורה. כך חשבו, וכך חושבים גם כיום, חוגים רחבים ביהדות החרדית - סאטמר, "העדה החרדית", חסידויות רדיקאליות כ"מונקאש" או "תולדות אהרון", וכמובן "נטורי קרתא" רבתי.
מאחר שחוגים חרדים אחרים תומכים בציונות ואף משיאים לה עצות לאומניות ומיליטריסטיות - עבורם, אני מבין, הצבא אינו טמא. הם רואים במעשי הצבא סיעתא דשמיא ואף יותר מכך. אם אמנם זו השקפתם, הרי שלפי התורה לימוד התורה איננו מעכב התגייסות לצבא (כצבאו של יהושע בן נון, למשל - "לן בעומקה של הלכה"), ובוודאי שאלה שאינם לומדים תורה (ויש ביניהם רבים כאלה) - מחויבים להתגייס אליו. מעניין מה תהיינה דעותיהם של אותם שבבניקים-עיתונאים ושל חבריהם החרדים-ציונים, כאשר במקום לאחוז בעט או במיקרופון הם, או צאצאיהם, יאלצו להתעמת עם החיזבאללה בלבנון או עם החמאס בעזה...
