בכל פעם שעולה הכהן לברך את העם בברכת הכוהנים, עולה השאלה בלבי ואולי גם בלב הכוהנים המברכים - האומנם יש בחובם הכוח המיוחד רק להם, והאומנם הם נתברכו בסגולות תורשתיות סמויות, שאינן מצויות אצל אחרים?
ומהי משמעות הקידושין? האמנם אופפת את החתן ואת הכלה קדושה, ומהי מהותה של קדושה זו?
זאת ועוד, הכהן גם מכפר על העם ומטהרו, ["וטיהרו הכהן" - בפרשיות תזריע, "וכיפר עליו הכהן וטהר" - בפרשת מצורע].
לדוגמא, בספר ויקרא פרק י"ב פסוק ח' כתוב לגבי היולדת הצריכה להיטהר, כי עליה להביא קרבן, ואז, "וכיפר עליה הכהן, וטהרה".
הרמב"ם מסביר במורה הנבוכים חלק שלישי פרק מ"ה כי מטרת הדינים המתייחסים לכהן בבית המקדש, ללבושו, לבשמים וכו', וכן גם לתיאור "וכיפר עליה", אינה אלא להשרות אווירה נעימה ותחושה טובה בבית המקדש,
כבוד ויראה, ואין הכהן מכפר כלל.
להלן דבריו שם:
"וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו, ונתייחדו הכוהנים והלוויים, ונעשה לכוהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום בלבד, אלא אף הכיעורים פוסלים בכוהנים כמו שנתבאר בדיני מצווה זו, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכול.
אבל בן לוי שאינו מקריב ואין לחשוב עליו שהוא מכפר עוונות כפי שנאמר בכוהנים וכיפר עליו, וכיפר עליה, אלא המטרה בליווי אמירת השיר בלבד, הרי הוא נפסל בקול, כי גם מטרת השיר התפעלות הנפשות לאותם הדברים, ואין הנפש מתפעלת אלא לנעימות הערבות, גם עם הכלים, כפי שהיה הדבר במקדש תמיד".
אין להבין את הרעיון כפשוטו ואין לפרש המלים כפשוטם: כל מטרת לבוש הכהן היא להקנות לקהל תחושה של יראת כבוד כלפי בית המקדש והעובדים בו, והרי ההמון לא מכבדים את האדם לפי מהותו (כישוריו, ידיעותיו, תבונתו) אלא לפי יופיו החיצוני והידור לבושו; זהו טעמן של המצוות הכלולות בקבוצה זו לפי הרמב"ם. בהמשך מסביר הרמב"ם כי גם הבשמים שבמקדש נועדו למטרה זו, במיוחד נוכח הריחות הרעים הנגרמים מפעולת השחיטה. וכן גם דינים רבים המתייחסים לנושא עבודת המקדש והקורבנות.
כך גם אין לפרש כי כאשר שכתוב בתורה שהכהן "כיפר עליו" או "כיפר עליה", הרי הכהן מכפר; לא כן הדבר. הכהן אינו מכפר, אלא שירתו מרוממת את נפשות הנוכחים וזו המטרה.
הראב"ע מפרש בפרשת תזריע - "וטיהרו - יאמר שהוא טהור".