אני חושב שכלכליסט הוא עיתון טוב, אך הטיפול שלו בנושא זפט מעורר אצלי חוסר נוחות. אולי מה שאני הולך לספר כעת יישמע כתיאוריית קונספירציה. תחשבו מה שאתם רוצים.
כלכליסט יצא עם סיפור זפט-וינרוט בינואר השנה, כמה ימים לפני שזפט פירסם את החלטתו בנושא הבוררות בין ההתאחדות לכדורגל לבין צ'רלטון. עד כאן - באמת צירוף מקרים, שנולד כתוצאה מכך שבית המשפט התיר לפרסום ב-9 בינואר (לבקשת כלכליסט) את רשימת לקוחותיו של וינרוט, וביניהם נמצא שמו של זפט. ענת רואה, כתבת משפט טובה ומנוסה, בדקה יותר לעומק ומצאה את סיפור העדר הגילוי. עבודה עיתונאית בהחלט ראויה לשבח.
הבעיה שלי היא עם אופן הפרסום. כלכליסט רץ עם הסיפור ככותרת ראשית, יותר מאשר פעם אחת ויותר מאשר משקלו היחסי של הסיפור (שכאמור, הוא סיפור טוב). כאן עולה שאלת הקשר בין הסיפור הזה לבין אותה בוררות.
הבוררות נדונה בפני השופטת בדימוס גבריאלה דה-ליאו (לוי) ועסקה בעשרות מיליוני שקלים שתבעה ההתאחדות מזכיינית שידורי הכדורגל. צ'רלטון נמצאת בבעלותו של אלי עזור, המקורב לנוני מוזס - בעלי כלכליסט.
צ'רלטון ביקשה לפסול את פסק הבוררות של דה-ליאו, בנימוק שהיא לא גילתה שחיים רמון - שייעץ לצ'רלטון - הגיש נגדה תלונה בהיותו שר המשפטים. כלומר: מקרה דומה למדי לסיפור זפט-וינרוט. היא אף טענה, כי זפט צריך לפסול את עצמו, משום שהוא נדרש להחליט בעניין הקרוב לזה הנוגע אליו. זפט דחה את הטענות ואישר את פסק הבוררות, שיעלה לעזור הרבה מיליוני שקלים.
האם עזור/מוזס הרגישו שזה מה שהולך לקרות? ואולי ניסו להשפיע על החלטתו של זפט? אינני בוחן כליות ולב, ולכן אין לי תשובה. אבל צירוף המקרים - הבלטה יוצאת דופן של סיפור מלפני למעלה מעשור כמה ימים לפני החלטה עכשווית מאוד מהותית - נראה לי מוזר.