במאמר הקודם הדגשתי את הצורך לכבד ארבע בנות כנגד ארבעה בנים, בהם דיברה תורה. נכבד גם את מי שנשאה על כתפיה את כל ההכנות לחג - טרחה, ניקתה, בשלה והכינה את שולחן הסדר. יהיה ראוי וצודק שנשמע את קולה, לא רק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", אלא גם "וְהִגַּדְתְּ לִבְנֵךְ וּלְבִתֵּךְ".
במאמר הקודם התמקדתי רק בדמותה של תמר אשת ער, הקוראת קריאת תגר נגד הגזירה לחיות חיי אלמנה-חיה. היא מחליטה החלטה אמיצה להלחם על מימוש זכויותיה לאימהות ולבניית משפחה.
במאמר זה אתייחס לדמותה של צפורה בת יתרו כהן המדבר, מדבר מדיין. ספרות המדרש שופעת מעמדים מחמיאים לבת יתרו, לצפורה האישה טרם נישואיה למשה. על-פי "ילקוט שמעוני, שמות קס"ח", משה הוחזק כאסיר במדיין תקופה די ארוכה. מדרש "ילקוט שמעוני" מספר - "וַיְהִי בִּהְיוֹתוֹ עָצוּר שָׁמָה, וַתַּחֲמוֹל צִפּוֹרָה בַּת רְעוּאֵל וַתְּכַלְכֵּלְהוּ לֶחֶם וּמַיִם".
משה הנסיך, שגדל בבית פרעה הוא רגיש לסבל בני עמו, לכן יצא לראות אותם בסבלותיהם, ואף מושיט יד לעזרת בן עמו הנתון במצוקה. צפורה בת החורין במדבר מגלה רגישות כלפי אדם במצוקה ומכלכלת אותו בלחם ובמים.
צפורה ומשה הם שתי דמויות המשלימות האחד את רעהו בהיותם קשובים לסבלו של הזולת. הם אינם אדישים לסבל של האחר, הם מתגייסים מתוך צו פנימי ערכי-מוסרי כדי לחלצו.
על-פי המדרש המאוחר בילקוט שמעוני, צפורה היא אישה דעתנית אקטיבית. היא יודעת להשמיע את מה שיש לה גם בסביבה גברית. היא מודעת להיותה בת הכהן ולכוח שיש בידיה, לכן היא משכנעת את אביה, יתרו, לשחרר את הפליט משה מכלאו במדבר. יתרו קשוב לקולות הצדק של בתו ופועל לשחרורו של משה.
צפורה, ראויה שנעלה אותה על שולחן הסדר כדמות שקשה לה להשלים, שישנם דברים השמורים אך ורק לגברים והם אסורים בתכלית האיסור על נשים. כאשר נולד לה בנה היא המוהלת, שמלה במו ידיה את ערלת בנה - "וַתִּקַּח צִפּוֹרָה צוּר וַתִּכְרוֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתִּגַּע לְרַגְלָיו, וַתּאֹמַר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי".(שמות ד' 25).
הדגש הוא על המילה - לי. אני, צפורה, נשאתי אותו בבטני תשעה חודשים, אני ילדתי אותו, אני אבצע את ברית המילה למי שיצא מרחמי.
בימים של הפרדת נשים באוטובוסים בירושלים ובבית שמש, צפורה היא אישה המעורה בחיי הקהילה. היא אומרת את אשר יש לה לומר בחברת גברים, והם גם מקשיבים לה. היא גם עוסקת בעיסוק שנראה רק כעיסוק גברי - היא מלה את ערלת בנה. היא מוכיחה שאין מקצוע או עיסוק, שאישה אינה יכולה לבצעו על הצד הטוב ביותר.
המפגש בין משה לצפורה ולאביה הוא מפגש מפרה. זה מפגש בין אנשים מעמים שונים ודתות שונות, אין בו היסטוריה של פחדים, הכפשות, שנאות ודעות קדומות. זה מפגש התורם לשני הצדדים. למרות כל השוני בין התקופות, לפנינו סיפור מאתגר, סיפור של תקווה, שניתן לבנות גשרים בין דתות ובין עמים. צפורה המדיינית ומשה העברי בונים גשר לחיים, ולגשר הזה אני מבקש לתת ביטוי בסדר פסח שלי.
