מגש הכסף והמדינה הפלשתינית

"כן, הדורות באים חולפים בלי גמר... אך לכל דור יש כלנית וזמר... אשרי האיש אם בין סופות ורעם... פרחה הכלנית לו, לו רק פעם..." (נתן אלתרמן). ב-28 במרס 1970 הלך לעולמו המשורר הנודע נתן אלתרמן. משוכנע אני שרבים ישאלו: מה הקשר בין רופא ערבי-פלשתיני לבין משורר ציוני אשר תמך לאחר מלחמת ששת הימים ברעיון ארץ ישראל השלמה? התשובה שלי פשוטה מאוד: אנו חייבים ללמוד מכל איש אשר נלחם עבור חירותו והקמת מדינתו בלי קשר למוצאו או למקום מולדתו, ואלתרמן מהווה דוגמה חיה ופועמת-לב לדרך מחשבותיי ולמה שאכתוב בהמשך. קצת על אלתרמן ויצירתו הפוליטית המשורר נתן אלתרמן נולד בורשה ב-14 באוגוסט 1910. ב-1925 התחיל ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה למד אגרונומיה בצרפת, אך כשחזר לארץ לא עסק במקצועו, אלא עבד כמתרגם בעיתונים. שיריו הפוליטיים של אלתרמן כונסו בשני ספרי "הטור השביעי". שירים אלו שיקפו את התגובה הלאומית על השואה, השאיפה לעצמאות מדינית בתקופת השלטון הבריטי ואת ההתלהבות מהמפעל הציוני, ערב הקמת המדינה. אחד משירי "הטור השביעי" הידועים ביותר הוא "מגש הכסף", שהודפס ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, ומתאר את תרומתם של הלוחמים להקמת המדינה ואת מחיר הדמים שנדרשו לשלם עליה. "והארץ תשקוט, עין שמים אודמת... תעמעם לאיטה על גבולות עשנים... ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת... לקבל את הנס האחד, אין שני" (קטע מ"מגש הכסף"). "מגש הכסף" היא יצירה פרי עטו של המשורר אלתרמן, שבאה להסביר כי מדינה לא מקבלים על מגש של כסף. לא די להכריז על הקמת מדינה; כדי ליצור מדינה, יש לעמול קשה. ואם מרכיביה האנושיים מתקבצים להם מכל הגלויות וכל "גלות" מגיעה עם מטענים רוחניים משלה, העבודה קשה שבעתיים. ולפי אחד הפרשנים המפורסמים: "העבודה הזאת לא תמה עד היום הזה... עשרות שנים לאחר שבן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל". ב-1 במאי 1945 כתב משה סנה ב"במערכות הציונות": "גם בקוניונקטורה טובה לא יינתן לנו מבוקשנו על מגש כסף". ב-7 באוגוסט 1945, בכינוס הציוני בלונדון, אמר ויצמן (בתרגום חופשי מאנגלית): "המדינה היהודית לא תוגש על מגש כסף". ב-16 בדצמבר 1946 צוטטו בהארץ דבריו של ברנרד (דב) יוסף בקונגרס הציוני הכ"ב: "מדינות אינן מוגשות על מגש של כסף". דוד בן-גוריון, בכינוס של קרן היסוד ב-29 באוקטובר 1947, אמר: "מדינות אינן מוגשות לעמים על טס של זהב, ואל נשתעשע באשליה שלנו יתרחשו נסים". רק אחרי כל אלה חזר ויצמן באטלנטיק סיטי, ב-13 בדצמבר 1947, על הקביעה ש"שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף" - ובעקבות דבריו כתב נתן אלתרמן את השיר "מגש הכסף". "הכרזת אלג'יר" ביוזמתו של ערפאת כראש אש"ף (שהוכר בזמנו על-ידי הפלשתינים ומדינות ערב כנציג הלאומי היחיד של העם הפלשתיני), הכריזה המועצה הלאומית הפלשתינית על הקמתה של המדינה העצמאית הפלשתינית בכינוס אלג'יר ב-15 בנובמבר 1988. אומנם מאה מדינות, ובכללן מדינות ערב, הכירו בה, אך מכיוון שלא הייתה לאש"ף באותה עת, טרום אוסלו, שום אחיזה על שטח כלשהו, המדינה לא הוקמה באופן מעשי ונותרה רעיון על הנייר. לאחר חתימת הסכמי אוסלו, איים ערפאת כי יכריז על הקמתה של מדינה עצמאית אם לא תהיה התקדמות בהסכמי הביניים, אך נסוג מהביצוע לאחר שהבין כי לא יזכה להכרה בינלאומית רחבה. ישראל נוכחת בכל מקום, פועלת בהתאם לאינטרסים הביטחוניים שלה ומחזיקה גם במנופים לפיתוח הכלכלי בשטחים. יש לזכור גם את ההתנחלויות, המונעות מהרש"פ שליטה בחלקים גדולים של הגדה המערבית ובדרכיה. לרש"פ ברור שללא הסכם עם ישראל, מדינה פלשתינית עצמאית לא תוכל להתקיים - מה עוד שארה"ב ומרבית מדינות אירופה לא תכרנה בה. כמו-כן, התהליך המדיני עדיין נמשך ואף אם סיכויי הצלחתו קטנים, הוא משמש בלם, לפחות זמני, ליוזמות אחרות.יש להוסיף כאן כי ממשלת ישראל הנוכחית אינה מעוניינת בהשתלטותה מחדש על הרשות הפלשתינית ועל רצועת עזה, והיא רוצה בהמשך הפיצול הפוליטי והגיאוגרפי בין הגדה לרצועה, והדבר הזה מחזק את מעמדה ואת כוחה. הכרזת אלג'יר לא הביאה לעם הפלשתיני פרט להישג התיאורטי שום הישג אחר. ישראל המשיכה להחזיק בשטחי יהודה ושומרון עד לעצם היום הזה. לא על מגש של כסף ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד הביע בשבוע שעבר ספקנות פומבית ביעילותה של הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית. הוא אמר כי תהיה זו "מדינת מיקי מאוס". דבריו הרגיזו בכירים בתנועת הפת"ח והאשימו אותו כי "הצהרותיו תמוהות ומהוות מהלומה למאמצי התנועה להביא להכרה במדינה פלשתינית". סלאם פיאד לא מתרגש, הוא נהנה מתמיכה אמריקנית-אירופית-ישראלית רחבה. הוא עסוק בבניית המוסדות הפלשתינים "מלמטה למעלה" ויודע כי הקמת המדינה הפלשתינית רחוקה, וכי הדרך הקצרה להגיע אליה היא להגיע להבנות עם ישראל. אלא שההנהגה הפלשתינית החליטה למקד מאמציה בזירת האו"ם ולדחות כל הצעה אמריקנית או ישראלית לחדש את המשא-ומתן. גם אם תצליח להביא לגינויה של ישראל במוסדות האו"ם, היא לא תצליח להביא, בדרך זו, להקמתה של מדינה פלשתינית. אפילו לא להקמתה של "מדינת מיקי מאוס". בדיונים ובמשא-ומתן ב"קמפ דייוויד השנייה" סירב הנשיא המנוח יאסר ערפאת לוותר על העקרונות הקבועים הלאומיים הפלשתינים - ירושלים וזכות השיבה של הפליטים - ומכאן החל תהליך חיסולו עד שהורעל לאחר מצור במוקטעה ברמאללה. בשיחות האלה, שאל ביל קלינטון את בנימין נתניהו, על האפשרות שהפלשתינים יקבלו רשות עצמאית, בה יהיו מסוגלים לשלוט על המציאות ויהיה אפשרי לקרוא לה "מדינה", ובכך אולי יהיה אפשרי לסיים את הסכסוך ולנטרל את המלחמות; תשובתו של נתניהו הייתה כי הפלשתינים לא יקבלו יותר ממה שהם צברו; הם כבר קיבלו מעבר למה שמגיע להם, ואז הם יכולים לקרוא לה מדינה ומצידי שיקראו לה "מדינת העוף המטוגן", כך מציין החוקר וההיסטוריון היהודי המפורסם נועם חומסקי באחת מכתבותיו. הפלשתינים חייבים לדעת שאם יקבלו מדינה, היא תהיה נטולת נשק ואז לא תהיה מסוגלת להגן על עצמה. לא תהיה לה עצמאות פוליטית וכלכלית. מדינה שאינה שולטת על הגבולות שלה. בקיצור, מדינת "אנדורה" תהיה הרבה יותר מכובדת. ולבסוף, הגיע הזמן שהעם הפלשתיני ילמד מאמירתו המפורסמת של אלתרמן: "מדינה אינה מוגשת על מגש של כסף".