"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך... שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" [דברים ט"ז, א'-ג']. רש"י: "למען תזכור על-ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".
חג הפסח ומצוותיו נקבעו כזכר ליציאת מצרים וידועה המצווה בליל הסדר: "כל שלא אמר שלושה דברים הללו לא יצא ידי חובתו". ומה הם שלושת הדברים? פסח, מצה ומרור. זכירה זו היא לא לשעה, לא ליום, לא לשבוע או לחודש. היא מלווה את האדם במשך כל ימי חייו.
מצינו בטור בהלכות סוכה, תרכ"ה: "תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצוות, לפי שהוא דבר שבעינינו ראינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו... כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים". הב"ח על אורח חיים סימן ח' מוסיף שבישיבתו בסוכה חייב אדם לכוון שעושה כן לזכר ליציאת מצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. נושא יציאת מצרים נמצא בכל אדם ובכל דור, והלקחים הנלמדים מארוע זה חקוקים בלוח לבנו והיטיב לבטא זאת הרמב"ם באגרתו לבנו, שעניינו של יציאת מצרים הוא יציאת האדם ממאסר יצרו ותאוותיו ולקבל עול מלכות שמיים ועול מצוות.
אכילת חמץ בפסח עונשה חמור יותר מאכילת בשר חזיר. "כי כל האוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" [שמות י"ב, ט"ו]. קיימת כאן "דיאטה" רוחנית של הזדככות והיטהרות שהקב"ה יודע את נחיצותה והשפעתה על נפש האדם.
במהותו של ליל הסדר מבחינים אנו במערכת שלמה של דרכי התנהגות וטקסים העוזרים לנו לחוות את חווית הגאולה. מתוך חמשת הסמלים המרכזיים המציינים את ליל הסדר, ארבעה מהם קשורים באכילה ובשתייה.
- הראשון: ארבע כוסות - שתיית היין מהווה סימן לשמחת הגאולה. אין שמחה אלא בבשר ויין.
- השני: מצה - אכילת לחם העוני כסימן למהירות ולחיפזון שיצאו אבותינו ממצרים.
- השלישי: מרור - אכילת ירקות מרים, סימן למרורות של חיי אבותינו במצרים.
- הרביעי: חרוסת - אכילת תערובת אוכל הנראית כטיט לזכר הטיט שבו עבדו אבותינו.
- החמישי: הסיבה - ישיבה כדרך מלכים המשקפת את עצמאותנו.
לכאורה תמוה אוסף סמלים מוזר זה. מובנים לנו סמלי השמחה - שתיית היין וההסיבה, אך אם אנו עוסקים בגאולה, מדוע נאכל את לחם העוני, המרור או החרוסת? הרי הם קשורים לשיעבוד, ובליל הסדר חוגגים אנו את גמר השיעבוד. הרי זאת שמחת גאולתנו.
אלא אוסף סמלים זה הקשור לשיעבוד בא להזכיר לכל פרט בעם ישראל את מה שהרגישו בני ישראל עת יצאו ממצרים. לא בקלות נמחק העבר החשוך והמר שנותר מאחוריהם. העם נשא בליבו את הסבל שלא יכול היה להשתחרר ממנו כלאחר יד. נכון שאנו בני חורין, אולם גם בדמעות השמחה מעורבות דמעות של צער.
בסמל המרכזי של הפסח באכילת המצה ניתן למצוא משמעויות שונות. לחם העוני פירושו - עוני או עינוי, או "עוני" מלשון לענות, לספר, לדבר או לומר. המצה היא "לחם עוני" - שעונים עליו דברים הרבה. קריאת ההגדה היא לפני אכילת המצות. סיפור יציאת מצרים ושאר סימני הסדר נעשים בנוכחות המצות. במהלך הסדר אנו מגלים את המצות היות שהמצה היא סימן לגאולה, אכילת הבצק שטרם החמיץ באה להראות כי "בחיפזון יצאת מארץ מצרים". עם ישראל יצא בחופזה מארץ הגלות, ברח מהעבודה, מהשפלה, מחיים חסרי תוכן ורץ אל חירותו.
לחם העוני במובן עניות ועינוי קשור בטבורו לעם ישראל שהיה עני ודל בהתפתחותו הנפשית, כעם עבדים שהיה במצרים ופעל ללא מחשבה והחלטה עצמית. האדון המצרי קובע והעבד העברי מוציא לפועל.
מאות שנות עבדות השפיעו על העם שלא ידע חירות מהי. אכילת המצה היוותה סימן לגאולה ולקשייה, וציינה את שאיפת בני ישראל להיות עם משוחרר ועצמאי. החירות דורשת בגרות. דווקא בימים אלו שומה עלינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, להרגיש נגאלים, כאשר ליל הסדר מהווה עבורנו ביטוי לערכי חירות וגאולה.
זאת הסיבה לכך שיציאת מצרים זכתה למקום כה נכבד ביהדות נוכח רעיונותיה הגדולים והנשגבים: עצמאות לאומית, חירות האדם, יד ה' באויבינו והיחס המיוחד בין ה' לעם ישראל. דבר שבא לידי ביטוי בחוויית היציאה ממצרים לארץ ישראל בראותו את הניסים והנפלאות ששיאם היה בהתגלותו של הקב"ה לישראל בהר סיני.
האדם יוכל לחוש את הגאולה רק בהתנהגותו כאילו הוא נגאל. רק על-ידי עשיית הסמלים בליל הסדר יראה עצמו כאילו "יצא ממצרים". יפה ביטא זאת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ו': בכל דור ודור חייב אדם
להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים - ולא
לראות כמצוין במקור.
