ייתכן שיובל דיסקין ראש השב"כ היוצא היה מנהל יעיל, סמכותי ופורה, אבל בהגות מדינית הוא לא הצטיין, לפחות לא לפי ההדלפות מ"ויקיליקס" (הארץ, 8.4.11). בין דבריו הוא גרס שהאתגר העיקרי "הניצב לפני ממשלת ישראל הוא איך לחבר את ערביי ישראל למדינה". לדעתו, מדובר במשימה מסובכת, כי היא מחייבת את הערבים-(ה)ישראלים להתגבר על משבר הזהות והנאמנות שלהם, והסתירה, לדבריו, שהוא יוצר.
ראש השב"כ העריך שרוב ערביי ישראל רוצים לחיות בישראל, והדגיש שהבעייתיות נובעת מכך שהם רואים את עצמם קודם כל כערבים ולפעמים כמוסלמים, אך לא כאזרחי ישראל. וכיצד רואה עצמה מדינת ישראל "היהודית דמוקרטית"? וכיצד רואים עצמם אזרחי ישראל "היהודים"? הרי קודם כל כיהודים ואחר-כך כישראלים, שהרי לפי הסקרים מתחזקת הזהות היהודית על חשבון הזהות הישראלית (האקסקלוסיבית ליהודים!).
במילים אחרות, אם הרוב ההגמוניאלי במדינה שמעצב אותה מגדיר עצמו כיהודי, הרי בהכרח אין אפשרות למיעוט להיכלל ברוב זה, אלא רק אם הרוב יגדיר עצמו כלאום אקסקלוסיבי ישראלי, וישראל תראה עצמה כמדינת לאום טריטוריאלית!
אי-הבנה זו, היא המסבירה את הכשל בהגות האידיאולוגית המעצבת את משטרה ותרבותה הפוליטית של ישראל. דיסקין כאיש ממסד לא יכול אלא לחשוב בקטגוריות הממסדיות, המפריכות את עצמן. ציונו שהמצב הכלכלי של ערביי ישראל "טוב יותר משל הערבים בארצות השכנות", נכון ברמה העובדתית. אולם ההשוואה שערביי ישראל עושים, אינה אל הסבא שלהם או הדוד הגר בלבנון או בירדן, אלא לשכן "היהודי" מהיישוב הסמוך, משום שזו ההשוואה שעושים אזרחים באופן טבעי.
למרבה הצער, עדין יש פער משמעותי בין ההבטחות על צמצום פערים בתחומי החיים השונים (חמור במיוחד הפער בחינוך היוצר פער ביכולת הניעות החברתית–כלכלית). חשוב לציין שדיסקין עצמו מציע הצעות לממשלה, "אבל לדבריו אין לממשלה התקציב הדרוש ליישם את יוזמותיה בנושא".
אם הממשלה לא עושה מה שצריך לעשות, ואם צריך לעשות עוד הרבה יותר, במיוחד בתחום החינוך, מה גם שתוכניות החינוך לאזרחות ולדמוקרטיה שהתבשרנו עליהן - טרם יילמדו (אם כי סביר להניח שהן עדיין נובעות מתפישת המדינה היהודית-דמוקרטית ואינן בנויות מתוך תפישה משלבת רפובליקנית), נשאלת השאלה - אז מה יהיה? האם באמת אירועי אוקטובר 2000 בתוך ישראל הם בלתי נמנעים בעתיד בסופו של דבר?
