ענבר בני שב מסיור בפולין, וסיפר בעיניים בורקות על החוויה המצמררת שעבר באושוויץ. הוא תיאר בהתרגשות את ערימות השערות, פריטי הלבוש ושאר הממצאים שעשויים להמחיש חלק מהזוועה. הוא סיפר בעיניים דומעות כיצד הם צעדו בגאווה בבירקנאו, דגל ישראל על דש חולצתם, גאים בארצם ובהיותם בנים לעם חופשי בארצו. ענבר סיפר בגאווה שהשואה לימדה אותו על העונש שמזמן שר ההיסטוריה לעם חלש, על המחיר שמשלם מי שנגזר עליו להיות שונה. מסקנתו הייתה - שלילת הגלות. שאלתי אותו אם זה הלקח היחיד, והתגאיתי בתשובתו: עלינו להיות גם צודקים! שהרי לפני נסיעתו ביקשתי ממנו לשאול את מוריו וחבריו אם האנטישמיות פעלה על עמנו כמכת חרב, או שמא גם כהכשת נחש, ששומה עלינו לוודא שהרעל אינו מפעפע בנו...
בתזמון מצמרר נתקלתי בדף ורוד שחולק בבית הספר, מכתב בכותרת "בהתחלה הכל היה ורוד", המזהיר את בנות ישראל שלא "לצאת" עם ערבים [
הדף הוורוד מצורף במלואו בתחתית המאמר]. הם חביבים בתחילה, כך כתוב. הבחור שמוזכר, נעים, נדיב בתחילה, אך מתגלה כבלתי נעים בעליל. את מוצאו גילה לחברתו היהודייה רק כשהייתה הרה (ללמדך שמדובר בשקרנים), והיא ויתרה, למען האהבה, על המשפחה, על החברות ועל הבגדים. הסטירה לא איחרה לבוא. הם ידועים ככאלו, הערבים, כמכים את נשותיהם, במיוחד את היהודיות. אלימות במשפחה? לא אצלנו. אחרי שש שנים נשברה ועזבה, ונאלצה לוותר גם על ילדיה. על הכל ויתרה - למעט על האיפור, שהסתיר את סימני החבורות...
הנערה הקוראת את המנשר צריכה ללמוד לקח ולהיזהר "מהם". רויטל - החתומה על המכתב - מתריעה את הקוראת מפני סכנת חיים. שלא ירצחו אותה, הערבים.
התבוננתי בדף, וראיתי את המילה "ערבי" מתחלפת ב"יהודי" - התרבות "שלהם" שונה, הם כאילו, היהודים... סליחה, האתיופים... סליחה הקווקזים... סליחה, הערבים... לו היה מסמך כזה מתפרסם בארצות הברית עם המילה "יהודי", היו רועדות אמות הסיפים. לו היתה מתפרסמת בארץ בדף כזה המילה "קווקזי" או "אתיופי" - האדמה הייתה מזדעזעת. אני מחליף בעיני רוחי את המילים, ומשווה לנגד עיני הפגנות של יהודים לאומיים ושמאלנים שוחרי טוב זועקים נגד הכפשת עדה שלמה.
במקרה שלנו מדובר בעם שאינו רק שכן, אלא חי כאזרח בתוכנו. למרות זאת, מכתב נירנברג זה עובר בשקט. הורים מהנהנים, ואומרים לעצמם שזה בסדר, ש"הם צודקים".
אינני מתיפייף. אינני רוצה שבתי תינשא לזר. לו הייתי נאלץ לעמוד במבחן הזה, הייתי מנסה להניא אותה מהרעיון, ומסביר לה שיש לי יצר חיים, לא רק כיחיד אלא גם כעם. הייתי מצביע על שיעור ההתבוללות העצום בקרב העם היהודי, ומבקש ממנה לחשוב מעבר להיבט האישי הרומנטי. לו היה בן-זוגה ערבי, הייתי מנסה להניא אותה מלהגשים את האהבה - לא משום שהם "מכים" או "בעלי תרבות שונה", אלא בעיקר משום שמדובר בשני עמים המסוכסכים מאה שנה על כברת ארץ קטנה, שייגזר על הזוג הצעיר לשבת על גדר התיל ועל צאצאיהם - לחיות חסרי זהות, או לבחור בזהות של צד אחד, היריבה לזו של הצד האחר. הייתי מסביר לה שהיא הולכת לקראת טרגדיה אישית. זהו טיעון לגיטימי שאיננו גזעני, ודומני שהורי הנער הערבים יסכימו עמו.
לעומת זאת, "המכתב הוורוד" - שראוי היה להיכתב על נייר צהוב - הוא מסמך שטנה. התגובות הרופסות בציבור מלמדות שבכל הנוגע לשוויון אזרחי אנו פוסעים בחמש השנים האחרונות במדרון חלקלק - אחרי מכתב הרבנים שקראו ליהודים לא להשכיר בתים לערבים, ולפני המסמך ש...
