המדריך האולטימטיבי 'אדם אחד משתעל, וכל הארץ חוטפת שפעת'. זהו למעשה המֶסֶר שמשקף סיום הפרשה בסוגיית ההקפדה על טהרת המשפחה. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה". לפנינו אפקט הפרפר, המונח ביסוד חוק האקולוגיה הרוחנית, המלמד על הזיקה הרוחנית-פיסית שקיימת בין האדם לסביבתו.
כפי שראינו, ספר ויקרא הוא המדריך האולטימטיבי לחיי טהרה וקדושה בכל מקום. אחרי קדושת הפה, וההקפדה על האוכל הכשר הנכנס בשעריו, שבפרשת שמיני, ושמירת הלשון ותרבות הדיבור, היוצא ממנו, העומדות במרכזן של פרשות תזריע-מצורע - מעלה פרשתנו על סדר היום את נושא טהרת הגוף והמשפחה.
מעֵבר לתפישה גופנפש, שעליה מצביעים הפסיכולוגים, מצביעה התורה על הזיקה הטבעית הקיימת בין המישור הפיסי למישור הרוחני. על-פי התפישה ההוליסטית, זיהום החטא משפיע על זיהום הגוף, זיהום הסביבה והבריאה כולה. החטא משפיע על בריחת האוזון וההתכלות האורגנית של הסביבה.
כבר לפני אלפי שנים מגלה התורה, כי ההתפתחות הסביבתית היא פונקציה של הרמה הרוחנית. כל מצווה משדרת אנרגיה חיובית לסביבה, וכל עבירה משדרת אנרגיה שלילית.
ההנחה היא כי הגוף המחובר לנשמה הוא טהור ביסודו, ורק החטא משחית אותו ואת סביבתו. התוצאה מתרחבת מן המעגל הגופני הקרוב אל מעגל הארץ כולה. ארץ ישראל הקדושה אינה סובלת חטאים המזהמים את סביבתה. החטאים, כפי שמלמדת ההיסטוריה העגומה, גורמים לגלוּת. כדי לפלוט את החטאים, הגורמים לטומאה, הארץ פולטת את החוטאים ומרחיקה אותם ממנה.
מדד הצמח חכמינו ראו אפוא בהתפתחות הצמחים בארץ ישראל ובאיכותם את המדד למצבם הרוחני של היהודים ולירידת הדורות. וכך התַּנאים חזו את חורבנה ההדרגתי. ואומנם בתקופת המקרא הענבים בארץ היו כל-כך גדולים, עד כי כל אשכול נאלצו לשאת לא פחות מארבעה (!) אנשים, כפי שהיה לפני חטא המרגלים.
אף בימות המשיח, כשכל העם היהודי ידבק בתורה וישמור מצוות, והעמים הרשעים יושמדו מן העולם, מציינים חז"ל שכל שיבולת חיטה תהיה בגודל כליה (שמעתם נכון), ואפילו עצי סרק יניבו פירות! כך גם מספרת הגמרא, כי לשנה אחת ירדו תַּנאים לשדה וראו דלעת ענקית, עד כדי כך שפֶּרד היה יכול לטייל בתוכה. ואכן כשראו את הדלעת מרחוק סברו שהיא... פרד! מכאן הסיקו שהיהודים הם ברמה רוחנית טובה ומקיימים מצוות כהלכה. לשנה הבאה ירדו לשדה, וגילו שהירקות הצטמקו, וכי הדלעת לא הייתה יכולה עוד להכיל את פרדם. מכאן הסיקו על ירידת הדור, וכי היהודים אינם הולכים די בדרכה של תורה.
אולם הדרגה הנמוכה ביותר, כפי שמצביעה פרשתנו, היא טומאת הארץ, בעקבות אי-שמירת הלכות טהרה, מצב המחייב כאמור גלות. קיים אפוא קשר אורגני בין המעשה האנושי לרמה הפיסית של האדם וסביבתו הקרובה והרחוקה. התורה מניחה את היסוד לתפישה של גמול אורגני - שכר ועונש טבעיים כפונקציה של המעשה. ואכן, הנביא ישעיהו כבר הצביע על כך, כי "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" וכי העונש הוא תוצאה טבעית של המעשה.
קידוש החיים בכל המישורים האישיים, החברתיים והרוחניים על-ידי דבקות בתורה, בהוראות ההפעלה המנצחות שלה, הוא מתכוֹן בדוּק לחיים בריאים ומאושרים. רק על-ידי פרישה מטריפות ומחיים מתירניים נגיע אל הקדושה המיוחלת המשתקפת בפרשת 'קדושים תהיו' ובסדרת עשרת הדיברות הנשנית בה.
תחת גפנו "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו", מבטיחה התורה בסיום החומש, תהיה הארץ גשומה ופורייה והשלום ישכון בה. ואומנם, בימי שלמה המלך כשכל העם היה שומר מצוות, שרר מצב אידיאלי בארץ. כפונקציה של המצב הדתי חי העולם הרוחני בשלום ובהרמוניה עם העולם הפיסי. עקב כך נהנו היהודים בתקופת שלמה משלווה פסטורלית, משגשוג חקלאי ומשלום. לא היו מלחמות כלל, והם זכו לשבת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" על האדמה הפורייה. המצב הביטחוני והכלכלי היה מושלם, ממש התגשמות חלום כל הדורות.
חוק התורה הזהות בין חוק הטבע לחוק התורה והזיקה ההדדית ביניהם באה לידי ביטוי גם בפסוק בנביאים: "אם לא בריתי אותם חוקות
שמים וארץ לא שמתי". המילה 'אם' בפסוק זה היא לא רק מילת תנאי, אלא גם מילת שבועה. האנלוגיה בין שני חלקי הפסוק מצביעה על כך שברית התורה היא חוק נצחי, בדומה לחוקי הטבע ומחזוריותו. כשם שאי-אפשר להתכחש לחוקי הטבע, כך אי-אפשר להתכחש לחוקי התורה. התורה היא תורשתית, וטבועה בדנ"א היהודי והיא חלק בלתי נפרד מהגֶנים הלאומיים שלנו. מורשת התורה עוברת בתורשה מדור לדור, מאב לבן ומאם לבנה (וכמובן לבָנות החסודות). הנשמה היהודית היא בריאת-על, במחלקה הראשונה של הבריאה, מֵעֵבֶר לפקולטה של דומם, צומח, חי ומדַבר. דרווין, אבי תורת הקוֹפים, לא השכיל לחזות את המוטציה היהודית הייחודית הזאת בכל העולם. הקב"ה, אומרים חז"ל, הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא אפוא מודל הבריאה, שעל-פי תבניתה ברא ה' את עולמו. מוסר התורה הוא הבסיס לקיום העולם.
שבת הגדול השבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול, ויש לה קשר לפרשת הקורבנות. העובדה שהיהודים הכינו את השה, הפולחן האלילי של המצרים, לשבת לקראת שחיטתו בערב פסח, בגלוי וללא כל מורא - מתוך ביטחון מוחלט בה' - ניפצה את המיתוס הפגאני והביאה להכרה אוניברסלית בא-ל אחד. שחיטת השה היא סמל לניפוץ הסגידה לכל אלילות קלאסית או מודרנית. מצד שני השה הוא סמל לעקידה היהודית ההיסטורית על מזבח האנטישמיות, ושרידותנו הנצחית בין זאבי העמים. השה לבית אב הוא גם סמל ללכידות התא המשפחתי בעקבות יציאת מצרים.
סיבה נוספת לתואר 'הגדול', שזכתה שבת זו, היא הציפייה לגאולה ולבוא אליהו הנביא, המשתקפת בפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ואכן, מציינים חז"ל כי בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל. סיבה אפשרית אחרת לכינוי היא דרשת הרב בשבת זו לפני הקהילה בסוגיות הפסח.
בשבת זו נהוג גם בקהילות ישראל לקרוא חלק מההגדה. המחלוקת בין חכמים אם להתחיל את קריאת ההגדה מ'ארמי אובד אבי' או מ'עבדים היינו' היא מחלוקת עקרונית. האִם לידת עמנו מתחילה בתקופת האבות או ביציאת מצרים. אין ספק שהשורשים הלאומיים שלנו נעוצים באברהם אבינו. אך לא די בייחוס אבות. המבחן המעשי לקיומנו כעם והתחדשותנו הלאומית הוא בשמירת מצוות זכר ליציאת מצרים. ואומנם מצוות קידוש החודש והפסח הן מהמצוות הראשונות שקדמו למתן תורה בהר סיני.
שבת שלום!