במפגש ליסוד מפלגת שמאל חדשה - מס"ד, שלו הקדשתי לפני כמה שבועות פוסט, העלה צבי כסה הצעה בדבר הקמת "ממשלת צללים" של השמאל. כסה הוא ווקאליסט ידוע, אופוזיציונר אובססיבי. אבל בעוד שאת הרעיון של הקמת ממשלת צללים של ה"שמאל" לא קנה לו תומכים, הנה אני קונה אותו. אני מציע "ממשלת צללים טלוויזיונית".
זאת מכיוון שהכל, מה שעושים, מה שלא עושים, מה שמברברים, מה שמוכרים וקונים ומרכלים - נעשה באמצעות השוק הטלוויזיוני, ובשוק הזה אין יום, לא כמעט, אלא אין יום, שבו במעמד זה או אחר לא מופיע ראש הממשלה. ומכיוון שביבי יודע לדבר, ובעניין זה, וזה בלבד, הוא יורש אוטנטי לנואמים רהוטים של הימין כמו ז'בוטיסנקי ובגין, גם אם הוא יופיע בכינוס של החברה למתנ"סים ובאותו יום יש במקרה דיון במסקנות ועדת ששינסקי- ביבי יתייחס לנושא הגז. אם בעת הופעה בפני הכבאים לציון הבאת שלושה מטוסי כיבוי, ובאותו יום השופט גודלסטון מכה על חטא, ודאי שתהיה כותרת וגם צילום.
אגב, משונה מאוד שרוב חיל הפרשנים ומפקדיהם לא הזכירו את העובדה שהיו שני שרים והיו עיתונאים, כמוני, שיעצו שלא להחרים את הוועדה ולשתף איתה פעולה בהבאת הצד שלנו. אך אלה לא הופיעו אז בטלוויזיה. יש כותרת, וחשוב יותר - יש צילום. פעם הצילומים מישיבות הממשלה היו נדירים ביותר. היום בימי א', המצלמות מקובעות בחדר ישיבות הממשלה כאורחות קבועות וראש הממשלה משמיע הצהרה. לא משנה מה היא. הוא, יחד עם ההצהרה, מופיעים בטלוויזיה. כבונוס הוא מקבל גם פרשנות של הכתבים המדיניים.
לעומת זאת, מפלגת האופוזיציה הראשית - קדימה - מוציאה הודעות של הדובר או של חבר כנסת או שמראים אותם בערב שירה בקיבוץ בארי. ברשתות הפרטיות מצוי העיקרון למתן ביטוי לעמדות הרווחות בציבור. לטלוויזיה הישראלית - ערוץ 1 - יש מסורת נאה בעניין זה מימים ימימה. זאת בין היתר מכוח חוק
רשות השידור שמחייב את הרשות לנהוג ככה. ויש מה שנקרא "מסמך נקדי" מימי היותה הטלוויזיה הישראלית מונופול, שלפיו הערוץ הממלכתי מצווה ב"איזון".
אגב, בהרגל שלי להזכיר היסטוריה, בכל הנוגע למדיה, זכור לי כי בשעתו, אנו אנשי החדשות של הטלוויזיה הממלכתית (היחידה שכיכבה בשטח) היינו לפה לאופוזיציה בראשות מנחם בגין, כאשר נתבקשה תגובת מנהיג האופוזיציה, ואנשי הממסד היו מעדיפים שלא נעשה זאת. בייחוד כשמדובר היה במנחם בגין, שהיה בעל לשון שנונה מאוד, והממסד ממש חרד מפניה. בגין מצדו עשה לנו בעיות משלו שכן ביקש שלא נערוך אותו. "תגידו לי כמה אתם רוצים - שתי דקות, אתן לכם שתי דקות, אבל למען השם אל תהיו קָצָבים". זה לא חֶסֶד. זה מגיע לאופוזיציה בחברה דמוקרטית. זה אמור היה גם למפלגה קטנה, בשעתה, כמו "העולם הזה" - סיעת היחיד של
אורי אבנרי.
כיום רעיון "משלת הצללים הטלוויזיונית" נראה לי הולם את המציאות. כאשר תהיה הופעה של שר התמ"ת על מינוי ממונה על הגבלים עסקיים יופיע שר הצללים של האופוזיציה שמופקד על מסחר ותעשיה וישמיע תגובה שלו. ודאי שהדברים אמורים לגבי מנהיגת המפלגה
ציפי לבני שלא תצטרך לחכות להזדמנות להופעה בטלוויזיה אלא בתגובה להופעת ראש הממשלה גם היא תופיע. אם ביבי יופיע בפני איגוד עובדי הפלחה, ציפי תופיע בפני מועצת הלול. וכשם שביבי לא ידבר על חציר אלא על הגרעין האירני, ציפי לא תדבר על ביצים אלא על הרשות הפלשתינית שהולכת בדרך לעצמאות בלעדנו. ואם יש צורך במעמד, ידאגו אנשיה למעמד הולם. אומנם ביבי עשוי להופיע כמה פעמים באותו יום ולזכות בחשיפה, אך לא צריך להגזים, ודי יהיה אם ציפי ("ציפורה" בפי
אהוד ברק) תופיע פעם אחת.
אם ראש הממשלה, במעמד ברכת "פסח כשר" לאנשי הליכוד, מאיים על החמאס והטלוויזיה שם, תברך גם ציפי את אנשיה ובחג שמח ותברך את ביבי שהוא מאיים עצמו לדעת. ואם הוא באותה הזדמנות מבהיר לקראת צאתו לוושינגטון ששנתיים הוא עומד בלחצים, ציפי תשיב לו - בטלוויזיה כמובן - שהוא יכול לספר זאת לקונגרס האמריקני ולא לעם ישראל. העיקר שבטלוויזיה יהיה איזון.
זאת היא מערכה חשובה מאוד בכל ימות השנה ובעיקר לקראת בחירות אשר אצלנו תמיד תלויות מעל כמו ענני סתיו, ודווח שראש הממשלה כבר הקים צוות הגוי וסיעור מוחות לקראת המערכה. הצוות יישב ב"מצודת זאב" - בית ז'בוטינסקי. הצוות של קדימה יכול לשבת בבית אחר. לקדימה אין לא "מצודה" ולא "בית ברל", כמו שיש למפלגת העבודה. הגיע הזמן להקים "בית אריק".
"ארץ נהדרת" והחשיפה החולנית באחד הימים, בעקבות שידור התוכנית "ארץ נהדרת" בערוץ 2 ובו המערכון של מחנה ריכוז, אני מקבל דואר אלקטרוני מלילי הבר, יושבת-ראש ארגון יוצאי פולין, דור שני לניצולים ופעילה נמרצת בנושא שואה ותקומה. היא שואלת אם צפיתי בתוכנית ואם לא ראוי להגיב. השבתי לה שאני ממש לא "חולה" על "ארץ נהדרת". חוץ מזה תגובות חריפות על ספר, מחזה או מופע סטירי, בעצם עושות "קידום" לאותם מופעים. אולם אחרי שקראתי את הידיעה בעיתון
הארץ, לא זו בלבד שנחה דעתי אלא אני חושב שזה שייך מאוד. בידיעה נאמר "ממערכת ארץ נהדרת נמסר: המערכון נועד להמחיש את רוח התקופה שבה אנו חיים, תקופה שבה הרצון להתפרסם ולככב בטלוויזיה בכל מחיר גובר על ערכים אישיים ולאומיים. תפקידנו כתוכנית סטירה לעורר דיון ציבורי ולהציב מראה לפני החברה הישראלית, גם אם מה שנשקף ממנה מטריד מאוד". בראבו!
זאת המציאות. השואה משמשת כל מיני מטרות לכל מיני גופים, כולל זילותה. משום כך, זה לא רק טבעי שהדבר הזה ישתקף בסטירה, אלא מתבקש. הלוואי שיתעורר דיון ציבורי לא רק בנושא הזה, אלא בסוגיה הרחבה יותר שאנשים ובעיקר אלה שמכתיבים את סדר היום של חיינו. מה שחשוב להם זה להופיע בטלוויזיה, בבחינת "אם אינך מופיע על המרקע - אתה לא קיים". איך אתה קיים, ואיך אתה ומעשיך משתקפים - זה כבר עניין אחר...
צילום כהסברה - אין חיה כזאת "העניין האחר", היא סוגיה חשובה בפני עצמה, שכן ההנחה הוותיקה seeing is believing - מה שאתה רואה יש לך אמון בו - זאת תמיד הייתה הנחה מופרכת, בייחוד בימינו. ההתייחסות שלי היא לגופה של החשיפה שנותנת לך הזדמנות. היה אם אתה מחמיץ אותה או שאין מאחורי ההצהרות החזותיות לא כלום - הציבור יפסיק להאמין. אנו עדים להזדמנויות רבות כאשר אנשים שהרבו להופיע בטלוויזיה כעיתונאים או יודעי דבר נבחרו לכנסת. אולם הדוגמה הקלאסית בהיסטוריה של הטלוויזיה היא עידן "הוויכוחים הגדולים", בין שני המועמדים לנשיא ארה"ב: ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון.
בספטמבר 1960, במערכת הבחירות לנשיאות, נפתח הויכוח הראשון מבין ארבעה בין שני המועמדים לנשיאות. ניקסון היה פוליטיקאי מוכר וסגן נשיא. קנדי היה סנטור צעיר ממדינת מֶסֶצ'וסטס, בלתי מוכר מחוץ לאזור הבחירה שלו. בוויכוח הטלוויזיוני התגלה לציבור אדם צעיר, מבריק, שולט בחומרים, וגם יפה תואר, כזה שהנשים ישימו את הפתקים בשבילו, וגם הגברים יתנו לו סיכוי. הוא נבחר. אבל הקריירה שלו נקטעה באיבה כי הוא נרצח. בכל זאת, הוא יכול היה להגיש לציבור כמה קבלות. הגדולה שבהם: ניצחון אדיר על איומי הטילים הסובייטיים מקובה בתקופת חרושצ'וב. היה לו גם כישלון במערכה של "מפרץ החזירים" נגד קובה ולא נגד ברית המועצות. נשיא, וכל פוליטיקאי באמריקה המטולווזת - לא מספיק שהוא פוטוגני ומופיע הרבה, הוא צריך קבלות, כאלה שיש לביבי כשר האוצר, וכאלה שחסרות לו כראש ממשלה בשתי הקדנציות.
מה הוא מסביר? איך הוא יכול בכלל להסביר כשלים חמורים של הממשל ושל אלה שעומדים בראשו כמוהו וכמו שר החוץ שלו. המצלמה לא תעשה מה שמעשים לא עושים ולא תסתיר מחדלים. את דעתי על ה"הסברה" ועל המונח הישראלי הבלבדי שלה הבעתי במאמריי. אני חוזר לנושא לאחר שקראתי על יוזמת ישראלי צעיר שקורא לאנשים לצלם תמונות שונות מן החיים כדי להראות לעולם שאנו עם "נורמלי". האמת היא, שבעולם יודעים שאנו עם נורמלי ורק מיעוט שמקורו כמעט פתולוגי או ערבי-לאומני או מוסלמי קנאי, מנסה לעשות לנו דמוניזציה. מי שכאן מדברים על דמוניזציה בחוץ, הם לרוב אלה שגורמים לה. בעצם, זאת לא עוינות כלפי העם והמדינה, אלא כלפי השלטון והתנהלותו.
מי שיכול להשקיף בצורה חסרת פניות על התמונה הרחבה אלה אנשים שהיו פעם חלק מן המערכת - כעיתונאים, כיועצי מדיה ועוד. בבלוג האחרון באתר שלו מיכה לימור, מי שהיה שדר ובמאי טלוויזיה ותיק, קצין
חיל הים, שייט מנוסה, כמי שרואה עולם, מביע את דעתו בנושא זה: "הרוב העצום קובע בדרך-כלל עמדה על-פי הנראה ומתרחש ברגע מסוים. אותו רוב גדול נשען על הצטברויות של מידע. הוא תופס את הצילומים הנוראים האלה כחלק ממכלול של סכסוך אכזרי, שבו כל צד הורג בצד השני גם חפים מפשע, לרבות תינוקות. בקופסת המידע שלהם על הסכסוך שלנו טמונים צילומים של ילדים ישראלים וילדים פלשתינים ירויים. הצילומים של התינוקות שלנו מעצימים את תפיסת חוסר המוצא והאכזריות המתגלה בשני הצדדים. שיפור בהסברה הישראלית, ספק אם היה כאן. לצורך שיפור ההסברה בעולם המפותח יש להתמודד עם המילים 'כיבוש' ו'שליטה בעם אחר'. הן המזיקות למדיניות הישראלית ולהסברתה ולהן בלבד יש להשיב תשובה, אם רוצים לטפל בהסברה".
על כך מגיב גד בן ארי - גם כן שדר בעבר ויועץ תקשורת - בקטע הבא: "מזמן איבדתי אמון ביכולת להסביר לעולם מציאות מעוותת שאנחנו יצרנו ושאותה פשוט אי-אפשר להסביר. אני סבור שמדיניות נכונה לא זקוקה למאמצי הסברה. כל השאר - קלאם פאדי והרבה ג'ובים למסבירנים. גם אני 'התפרנסתי' מזה בעבר אבל האמת היא שכממונה על ההסברה והתקשורת אצל
יצחק רבין היו לי חיים קלים הרבה יותר. בתקופתו של רבין כראש ממשלה העולם אהב את מה שישראל עשתה או ניסתה לעשות. הדימוי של ישראל ומעמדה הבינלאומי היו טובים ומנהיגיו, גם מי שלא נחשדו באהבה גדולה לישראל, שיחרו לפתחנו. לא בגלל ההסברה, אלא משום שעשינו דברים נכונים".
לסיכום העיקר שנית: אם כיום מי שמדבר זאת מצלמה - צריך לאפשר לכל הצדדים להופיע מולה. זאת זכותם של אלה שמבקשים להופיע ולהעביר את המסר, וחובתה של המדיה לאפשר להם זאת. יחד עם זאת, המצלמה חושפנית לרגע, בדיוק כמו החשפנית על בימה סהרורית עם הבזקים מטורפים. מאחוריה יש צל גדול שאותה המצלמה לא חושפת. אלה שמתנסים רואים לא רק את "בגדי המלכה החדשים", אלא שהיא גם רחוקה מלהיות מושכת, בלשון המעטה.
